חלק ראשון – הטיסה, או – זה ארוך יותר מבפנים

יום ראשון התחיל בשישי בערב, כאשר עשינו כמיטב יכולתנו לעייף את הילדים ולהחזיק אותם ערים עד מאוחר כדי שהם ישארו לישון עד שבת בצהריים, ואז יהיו ערניים לטיסה בלילה. הילדים, כמובן, שיתפו פעולה מצוין עם התוכנית, בעיקר עם החלק של להשאר ערים עד מאוחר. את החלק של לישון עד מאוחר בשבת הם לא הפנימו.
וכך, אחרי שהלכנו לישון בשתיים התעוררנו בשבע בבוקר למצהלות "אמאבאמאבאאמאבאמאבאאמאבאמאבא אנחנו רעבים!" מזל שיש הורים, שאפילו בשעה מופרכת כזו מוכנים לקבל אותנו לביתם ולהעניק לנו ביצים מקושקשות עם נקניקים. הותרנו את הילדים אצלם, מלאי מרץ, עוז ועזוז, וחזרנו הביתה לסיים לארוז ולישון. הו, לישון. כמה שנתגעגע לתענוג הזה בקרוב…
בערב אספנו את הילדים חזרה. מקלחות, החלפות, וקדימה – לשדה התעופה. הגיבור התרגש, ולא הפסיק לחייך מאוזן לאוזן, עם נפנופי ידיים משמחים. התינוקת היתה עייפה למדי, וגם לא הבינה מה ההתרגשות הגדולה – בסך הכל נוסעים במונית עם מזוודות על הגג בתשע בלילה למקום שהיא לא מכירה. מה הביג דיל?
שדה התעופה כבר היה סיפור אחר לגמרי. התור לבידוק הבטחוני הפך את שני הילדים לצרורות עייפות מתפרצת. הגיבור לא הפסיק להשען עלינו ולבקש שניתן לו לשבת על העגלה. התינוקת לא הפסיקה לצווח שהיא רוצה לרדת מהעגלה (אותה אחת שהגיבור לא היה יכול לעלות עליה). השעה היתה עשר בלילה שעון ישראל, ושניהם היו גמורים.
המזוודות נסעו לבטן המטוס, ואנחנו נתקלנו בבעיה – מסתבר ששלושה תיקי גב לארבעה אנשים לא מרשימים אף אחד. כל תיק צריך להיות 8 ק"ג ולא גרם אחד יותר, אפילו שהמשקל המצטבר של שלושתם הוא פחות ממחצית מהמוקצב לארבעתינו.
הבנזוג פרק וארז הכל מחדש בשלושת התיקים, בעת ששאר הממתינים בתור זכו להופעת הבכורה בסדרת הקונצרטים "אני לא רוצה להיות כאן" של הזמרת הידועה – התינוקת.
אחרי שהתיקים עברו את השקילה עברנו עוד בדיקה בטחונית (שהגיבור התרעם עליה בלי סוף, כי "כמה עוד נשאר לנו עד המטוס?"), והגענו לדיוטי פרי, משאת נפשו של כל נוסע לחו"ל. משאת נפשו של כל נוסע לחו"ל בלי ילדים, כלומר. ילדים מכוונים לאחד משני מצבים – בכי או ללכת לאיבוד. הגיבור בחר באופציה הראשונה. התינוקת בשניה. אנחנו בחרנו באופציה של התמוטטות עצבים.
(מדלגת על התיאור של הרדיפה אחרי התינוקת ברחבי הדיוטי, תעלולי האקרובטיקה עוצרי הנשימה של הבנזוג במטרה לשעשע את הגיבור, דחיית הטיסה פעמיים, וחוסר היכולת המוחלט של מי מאיתנו לעמוד על הרגליים עד שעת הטיסה הסופית)
המטוס לא נראה כל כך גרוע בהתחלה – כסאות נחמדים, מספיק מקום לרגליים, דיילות לבביות. הבנזוג ישב עם הגיבור, אני עם התינוקת. שיחקנו בלסגור ובלפתוח את החגורה, לשיר שירים לדובי ושלל תענוגות, עד שהיה צריך להדק את החגורות והנוסעים שמחו לגלות שהזמרת האהובה עליהם החליטה לתת קונצרט שני, הפעם תחת הכותרת "אני רוצה לרדת מהמטוס". שש דקות של עונג שמיימי מעלף.
כאשר היה אפשר לפתוח את החגורות הבכי נפסק באחת, התינוקת הניחה את הראש ונרדמה. שיירת נוסעים הגיעה כדי להסביר לי מה אני עושה לא נכון (כולל עצה ידידותית אחת – "כדאי לכם לקחת אותה לרופא אוזניים, אצלנו הילד כל הזמן בכה בהמראות, וזה היה בגלל בעיה חמורה באוזן הפנימית"). היה מישהו שהגדיל לעשות והציע לקחת ממני את הילדה כדי להרגיע אותה. את הילדה הישנה, כלומר. מזל שחוקי הטיסה לא מאפשרים להעלות דברים חדים וכלי נשק אחרים למטוס.
הנה תגלית מעניינת – כשאומרים "אני מסוגל להרדם בכל מקום" הכוונה היא לכל אדם אחר בעולם. אני מסוגלת להרדם באוטובוסים צפופים, בעמידה ברכבת, בחדרי הרצאות עם מיזוג איום. במטוס – לא. ניסיתי אפילו להרים את הידית בין המושבים שלי ושל התינוקת ולישון על שני מושבים כשהתינוקת עלי. זה היה השלב שהוא היא התעוררה לתת הדרן של "אני רוצה לרדת מהמטוס". זה גם השלב שבו הבנזוג הופיע על סוס לבן בלתי נראה ולקח אותה לטיול ארוווווך במטוס. אני עדיין לא הצלחתי לישון, אז הצטרפתי אליהם בקצה לשעשע את הדיילות.
אלוהים, כמה שהטיסה הזו ארוכה. אכלנו שלוש ארוחות, הדבקנו מדבקות על הפרצוף של התינוקת ושל אמא. צבענו. צבענו עוד. הדבקנו עוד מדבקות. ראיתי שלוש פעמים את אותן חמש דקות של "איך פגשתי את אמא שלכם". חיפשנו בטירוף את הדוידי הנייד, רק כדי לגלות שאנחנו לא זוכרים איפה שמנו את ה USB עם הסרטים. הילדים ראו שני סרטים במחשב הנייד. הצלחתי לישון. עברנו עוד קונצרט, קצר הפעם. הלכנו לשירותים אינספור פעמים רק כדי לגלות שהתינוקת מעדיפה לעשות פיפי בחיתול. החלפנו חיתול. פעמיים. ובגדים. נתנו לגיבור ארבעה מסטיקים. חיכינו עד שהמרק שחילקו בטיסה יתקרר, ואז אכלנו אותו לאט-לאט-לאט. צבענו עוד. איבדנו את הדובי עשר פעמים לפחות, ומצאנו אותו שתיים עשרה פעמים (כן, גם לי הספירה לא מסתדרת. זה המעבר לשיטה האמריקאית).
לקראת הנחיתה התחלפנו במקומות. הבנזוג האלוהי שלי פינה לי את המקום ליד הגיבור והתנדב לשמור על התינוקת. הגיבור ואני ספרנו לאחור עד הנחיתה, שיחקנו איקס-עיגול ודיברנו על תעופה. ברקע היה שחזור של הקונצרט "אני רוצה לרדת מהמטוס". משום מה זה הרבה יותר כיף כאשר זה קורה אצל ההורה השני.
יצאנו. זרקתי את שאריות הירקות שהבאנו איתנו לטיסה (אני עוד אתגעגע אליהם). עברנו בידוק בטחוני על ידי היספני מאיי
ם שהיה מאד מנומס אלינו. חיכינו לשאטל שיקח אותנו לסוכנות השכרת רכב. קיבלנו שדרוג על חשבון החברה. ה GPS החליט שהוא בשביתה, וניווטנו על פי המפה המצ'וקמקת שקיבלנו בסוכנות. ורק כאשר הגענו למחלף הספגטי הראשון שלנו הבנתי פתאום שהגענו. אנחנו באמריקה. השעה בישראל כבר חמש בערב, אבל בלוס אנג'לס רק שבע בבוקר, וצריך לעבור את כל יום ראשון מחדש. לעזאזל.
מודעות פרסומת

8 responses to this post.

  1. טוב, זה נורא לא בסדר מצדי שאני צוחקת בקול רם על מצוקותיהם של אחרים. מה אני אעשה, פעם הבאה אל תכתבי את זה כל כך מצחיק… P-:

    להגיב

  2. [הזדהות עמוקה]
    [פחד מתגבר]
    [האם בכלל כדאי לי לחפש מקום לפוסטדוק באמריקה?]
    [האם זה שווה את *זה*?]
    [אוי אלוהים]

    להגיב

    • תראה… תשמע…
      הנה תגובת הבנזוג לטיסה הנוראית הזו – "לא מעניין אותי מה חוקי ההגירה בארה"ב. אנחנו נשארים כאן, כי אני לא עובר את הסיוט הזה שוב."
      (זה היה בצחוק! שירותי ההגירה מתבקשים להבין שזה *הומור*! אנחנו נחזור לארץ! באמת! יש לנו עבודה קבועה! ומשפחה בארץ!)

      להגיב

  3. {חיבוק}
    או כמו שאמר ווסטלי: "בקרוב זה יהיה זיכרון מאושר".

    להגיב

  4. […] מה-גם שאין לנו סיבה ממש טובה לעשות את זה (נגיד – אבא שנשלח ללוסאנג'לס ככה סתם). אז טסים כמו כל שאר העולם בחופש הגדול עם שני […]

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: