שנתון!!1

ראיתי את השנתון היום, ואוזניהן של כמה מחברי הטובים עדיין מצלצלות בגלל זה. יש אפילו הודעה מתלהבת ב"אורט".
יש המון סיבות להתלהבות שלי.
קודם כל – זה כבוד עצום להיות מעורבת בפרויקט כזה. הסיפור שלי נמצא בין סיפורים של שני כותבים מעולים של הספרות הספקולטיבית הישראלית, גיא חסון ולביא תדהר. אם הייתם אומרים לי לפני שלוש שנים שדבר כזה יקרה – הייתי מתפוצצת מצחוק.
סיבה שניה היא שהסיפור שלי נמצא באותו ספר ביחד עם סיפורים של כותבות נהדרות ואהובות עלי עד מאד. אם הייתם אומרים לי לפני שלוש שנים שלא רק שאני אדבר איתן כשווה, אלא שסיפור שלי יפורסם באותה אסופה יחד איתן – הייתי צוחקת עוד יותר.
סיבה שלישית היא הגדולה של האירוע. אוספי "הטוב שבטוב" תמיד היוו עבורי את פסגת הכתיבה הספקולטיבית האמריקאית. על כל מגבלותיהם – הם מקבצים את טובי הסופרים וכמה מהסיפורים הטובים ביתר שפורסמו אי פעם. זוהי הפעם הראשונה שדבר דומה נעשה בארץ, ואני מרגישה חלק מאירוע משמעותי בספרות הישראלית. אפילו אם לא יצאו יותר שנתונים, אפילו אם זה העותק היחיד שאי פעם יהיה – עשינו כאן היסטוריה.
סיבה רביעית היא שבשנתון כלולים גם סיפורים מוזמנים וגם סיפורים מועמדים לפרס גפן. זהו אושר גדול להכלל בשני חלקי השנתון. ושוב, אם לפני שלוש שנים…

אבל הסיבה העיקרית, המשמעותית ביותר היא קטנה ואישית.
אחרי שקני ביקש ממני סיפור לשנתון (כאמור, אם לפני…) – שלחתי לו התחלות של שני סיפורים. אחד הוא דחה (והוא הפך לתסכית, פורמט שהרבה יותר מתאים לו), ואת השני הוא קיבל.
הוא מבוסס בחלקו על שבריר חלום. התחלתי לכתוב אותו לפני שנים, קצת אחרי שהתחלתי לכתוב את הספר שלי, וזנחתי אותו מחוסר זמן.
אחרי שקני קיבל אותו, עבדתי עליו במשך זרחין שנמשך עד ארבע לפנות בוקר (חלקו בחברת קני, שעודד אותי לכתוב) כדי להשלים אותו. כאשר סיימתי האצבעות שלי כאבו, העיניים שלי צרבו, אבל הוא היה גמור.
הוא לא יצא כמו שתכננתי. הוא היה אמור להיות מצחיק לכל אורכו, ובמקום זאת הוא נעשה רציני וכאוב. למרות זאת, הוא אופטימי בהרבה מסיפורים אחרים שלי. אני אוהבת את הדמות הראשית שלו. היא קרובה אלי במידה מסוימת הרבה יותר מדמויות אחרות שכתבתי. עם כל השמחה שיש בו הוא מדבר על בדידות, ועל ההרגשה של להיות האדם הסטנדרטי בחברה שבה כולם ייחודיים. לאור החברים שלי, ובייחוד לאור האדם המדהים איתו אני חולקת את חיי, הרבה פעמים אני מרגישה בדיוק כך – האדם היחיד נטול המעוף בחברה שבה כולם מופלאים.

ובעצם, אולי מה שאני מנסה לומר (ולא כל כך מצליחה) הוא שריגש אותי לראות סיפור שלי בדפוס, ריגש אותי לראות סיפור שלי בספר, ומאד ריגש אותי לראות סיפור שויתרתי עליו לפני כל כך הרבה שנים לובש צורה בשחור על גבי לבן.

וזה מקום נפלא להגיד תודה לבנזוג שלי. הוא לא רק אחראי לקרוא את הסיפורים ולהתוות את דרכם. הוא בעל הרעיונות המקוריים בסיפורים האלה ("את צריכה לבחור מישהו שלא נלחם ממש. אולי חובש?", "עשית אותו חכם מדי כאן, תעשי אותו קצת יותר טיפש", וכמובן – "אם תהפכי אותו לסייבורג זה יתאים לנושא של התחרות")
תודה יקירי. בלעדיך אף סיפור מהשלושה לא היה נכתב.

תודה לכל מי שהיה מעורב בפרויקט – למגיהים (יעל, ריקה, ואלעד), לכותבים האחרים (הנה רשימה מלאה שלהם), לאגודה, לרמי (שצריך לקבל תודה בפני עצמו על השיוף המאסיבי שהוא מעביר את הסיפורים שלי), ובעיקר לאהוד, על החזון, היוזמה והיכולת להפוך את הטירוף הזה לספר עם 333 עמודים. אני חושבת שאני יכולה לדבר כאן בשם כל הכותבים – אתה לא נורמלי. למה עשית את זה לעצמך? בבקשה תעשה את זה שוב בשנה הבא!