עלילות האצה הקטנה בארץ הזרה ירושלים

דברים שמתישהו אגיע לכתוב עליהם –
על הקלטת תסכיתים וכתיבתם
על השורה שמיישרת הכל לימין
על הויכוח המשעשע להפליא עם מולון, וגם על קומיקס
תקציר ימי העבודה שלי
על הקריסות התכופות של המניאק
על מריבות בגלל שטויות
על כתיבה לבלוג וכתיבה לתחרויות
על פרס גפן
ועל השנתון באופן כללי
על פנטסיקון 2009, 2008, 2007
על מד"בקון (שבכלל לא קיים, אז אל תספרו לאף אחד עליו…שששש…)

אבל עכשיו אני רוצה לכתוב על ירושלים.

נסעתי לירושלים כדי לבחור אתר אפשרי לכנס שלא קיים עדיין (ההוא מלמעלה). הנחתי שכמו בכל מקום, אחרי שמגיעים לעיר הולכים לאתר, מסתכלים עליו, חוזרים הביתה וזהו. כמובן שטעיתי.
לרוב אני מרגישה כמו תיירת כאשר אני מגיעה לעיר זרה. ההגעה לירושלים העצימה את התחושה הזו – מיד אחרי הירידה מהאוטובוס נוצר תור מנומס להפליא של אנשים, שעברו דרך מאבטחים חמושים, ולאחר מכן דרך מכונת שיקוף (!), סתם כך כדי להכנס לתחנה המרכזית.
הבנזוג טוען שככה זה צריך להיות, ושבתל אביב פשוט שכחו מהר מדי. אני טוענת שחסרה לי חותמת בדרכון, כי זה מה שאני תמיד מקבלת אחרי בידוק ביטחוני מקיף כזה.
נכנסתי. התחנה המרכזית דמתה בכל לתחנה המרכזית בתל אביב, פרט לתשמישי הקדושה, ספרי היהדות והבובות מכוסות הראש. חדורת אמונה טריה החלטתי שחייב להיות שם סניף של סטימצקי, ולאחר שיטוט מקיף בין חיילים ושווארמות מצאתי את הארקפה של חנויות הספרים בקומה התחתונה. בפנים מצאתי מבצע על ספרים לאצונת ובחוץ מצאתי את קני.
קני גר בירושלים. משום מה. וגם מאץ'. וגם עוד איזה מליון ומשהו איש, אבל רובם לא חובבים, אז זה לא מעניין.
קני השיב את נפשי בגלידה, והראה לי את האור. כלומר – הוציא אותי החוצה. דרך עוד בידוק מקיף. ואז הוא לקח אותי לסיבוב קצר בירושלים.
עצירה קצרה להסבר – כאשר הולכים בעיר מגורי הנוכחית עיקר המראות שמוצאים הם תותים ורבי קומות. מדי פעם אפשר לעצור ליד אחת הכיכרות ולהאנח כמה היא יפה, עכשיו כשאין שם יותר את הפסל בצורת לימון מסתובב.
בירושלים זה לא ככה. אין שם לימונים מסתובבים. מצד שני, יש שם כנסת. ומוזיאון ישראל. ובית משפט עליון. ומס הכנסה. ועוד כל מיני דברים שגורמים לעיר מגורי להראות כמו פקאצה שהורידה את המייקאפ כדי להראות מבוגרת יותר אבל שכחה להחליש את הצלצול של הסלולרי, ועכשיו הוא צועק בקולי קולות את השיר האחרון של ביונסה.
משם נסענו לאוניברסיטה כדי לבדוק את האתר האפשרי לכנס שעדיין לא קיים. הגענו מספיק מוקדם בשביל להסתובב. תוצאת ההסתובבות היא זו – הקמפוס בגבעת רם יפהפה, יש שם המון מקומות טובים לאכול, ואין שם ולו לימון מסתובב אחד.
בכל זמן ההסתובבות קני שפע הסברים, והשיחה גלשה מהיסטוריה לגיאוגרפיה ולצמחיה המקומית. תרומתי העיקרית לשיחה – "בטכניון הבנינים גבוהים יותר". אחר כך אכלנו צהריים. היה טעים. וזול. וטעים.
האתר אותו בחנו, דרך אגב, מבטיח רבות ונצורות. אני מקווה שהוא גם יצליח לקיים. אבל מכיוון שהכנס עוד לא קיים, הרי שהאתר בוודאי וירטואלי באותה מידה (ומנוהל על ידי חובבת נלהבת שהוציאה 100 ש"ח מהארנק ברגע שציינו שזה תעריף ההצטרפות לאגודה).
ואז קני החזיר אותי לתחנה המרכזית, בדקו אותי, מצאתי חנות ספרים עתיקים ולא הספקתי לבחון אותה לעומק, כמעט עליתי על האוטובוס לחיפה בטעות, נדחפתי עם המון אנשים לאוטובוס הנכון, נרדמתי, התעוררתי, ירדתי מהאוטובוס, צעדתי, בירכתי לשלום את הכיכר עם הלימונים שכבר לא מסתובבים, הגעתי הביתה, והלכתי לישון, תוך שאני חולמת על כנסים שלא קיימים ועל קני מתאמץ לא לצחוק על הדרך שבה אני מבטאת קטלב.

מודעות פרסומת

30 responses to this post.

  1. אני מאוד מצטערת, אבל אם אין שם לימונים מסתובבים, אי אפשר לעשות שם כנס. יש סטנדרטים שאסור לרדת מהם.

    להגיב

  2. מה? הלימון כבר לא מסתובב?
    עכשיו חייבים להשיג אחד למד"בקון!

    להגיב

  3. זה לה היה צחוק, זה היה חיוך מתנשא.
    ואם את מדברת על חנות הספרים העתיקים בקומה השלישית שממנה יוצאים רוב האוטובוסים, אין מה לחפש בה יותר מדי. רוב מה שיש שם (נגיד שלושה רבעים) הם ספרים ברוסים. ז'אנריים נדירים שם עד מאוד.
    אם תבואי יום אחד לירושלים ברצינות, אני אעשה לך סיבוב בחנויות ספרים משומשים יותר רציניות ואקח אותך לאכול את ההמבורגר הכי טוב בארץ.

    להגיב

    • תציע גם לי שוחד כזה מפעם לפעם
      כדי שאני אעפיל את הררי החושך מדי פעם בשביל משהו חוץ מלירות על דברים עם תותח אלקטרונים

      להגיב

    • אוי, אני אוהבת כאלה!
      וגם מעבירה סיורי ספרים-יד-שניה מצוינים, תשאלי כל מי שהתלווה אלי לאחד (חוץ מהעובדה שיש כאן חנויות נהדרות, אני מוסיפה את הערך הבידורי של להתעלף מעונג וצווחות אושר, קפצוצים אם מצאתי משהו שמדבר אלי).
      וחוץ מזה – קריית הממשלה זה טוב ויפה, אבל מה שאת באמת רוצה לעשות בירושלים זה סיור בשכונות הקצת יותר ישנות. אולי הליכה לאורך רחוב הנביאים (לכל הפחות למכון התיאולוגי השוודי, שכמעט מצדיק מעבר לשוודיה, שינוי דת ולימודי תיאולוגיה בשביל לגור בו. אה, ומשרד החינוך, שישבור את ליבך כי הוא מתבזבז על פקידים).
      זה סוג הדברים שמפספסים כשבאים לירושלים ולא קוראים לי…

      להגיב

    • קבענו. מה אתה עושה בחנוכה?

      להגיב

    • אולי אתה במקרה יודע איפה/איך קוראים לזאת שכולה חדר אחרי חדר אחרי חדר, של מעברים צרים ומדרגות פתלתלות? לפחות, ככה היא בראש שלי… היא קיימת או שאני חושבת על זאת שבתל אביב?

      להגיב

  4. בה, כנס בירושלים*. קיוויתי שהוא יהיה בארצות הציוויליזציה.
    ___
    * קרי: "בה, כנס שאני כנראה לא אגיע אליו, כי יש גבול כמה סביר לנסוע בשביל כנס, וככלל, אני די מתעבת את העיר הזאת".

    להגיב

  5. מה את מבינה בכלל?
    בשם התחנה המרכזית בירושלים אני מוחה. היא אמנם תחנה מרכזית, אבל שלא כמו ה… דבר הזה בתל אביב שאוטובוסים נכנסים אליו ויוצאים כל הזמן, בזו שבירושלים אפשר ממש… להתמצא. אין שבילים שמוליכים לכיוון ההפוך בדיוק ממה שהתכוונת, או מדרגות שאחרי שירדת בהן אתה מוצא את עצמך קומה אחת למעלה. פשוט קניון קטן רגיל שמשולב עם תחנות אוטובוס (ומכונות שיקוף).
    ובפעם הבאה, אם תגיעי גם למרכז העיר, אל תשכחי לפנות כמה שעות בשביל הגלריה לספרות.

    להגיב

    • Re: מה את מבינה בכלל?
      שקט, אג'ו!

      להגיב

    • קמפוס הר הצופים מציע תחרות לא רעה, אבל
      אם כי הנוף יפה יותר והוא הרבה פחות מטונף. כבר פגשתי לארפרים שחולמים בהקיץ על משחק במסדרונותיו – אני עדיין טוענת שזה מסוכן מדי. לא כל מי שצולל למבוך יוצא מצידו האחר.

      להגיב

      • Re: קמפוס הר הצופים מציע תחרות לא רעה, אבל
        LOL

        להגיב

      • Re: קמפוס הר הצופים מציע תחרות לא רעה, אבל
        הבעיה עם קמפוס הר"צ הוא שאין שום מקום לראות ממנו את הנוף המהמם הזה. בית הכנסת, חלק מהכיתות בגוש 7 למטה במדעי הרוח ואולי חלק מהכיתות בחינוך. רוב הכיתות שם הן חדרים מרובי קירות (ספרתי פעם לא פחות מ-12 צלעות נפרדות באחת הכיתות של חברה) שבתור חלונות יש להן חרכי ירייה שפונים בדרך כלל לחרכי ירייה אחרים.
        מי שתכנן את המבנה הזה שכח שאנשים אמורים ללמוד בו.
        הנוף הוא בחוץ – ואז צריך לחפש את הדלת הפתוחה הבודדה מ-700 הדלתות המובילות החוצה שיש במקום הזה. כשמצליחים הגמול נפלא, זה נכון.

        להגיב

        • מהגגות, כמובן!
          שנותי באוניברסיטה הפכו אותי לשוכנת גגות. ולצאת זה לא קשה, כל מה שצריך זה להכיר את הדרכים הנסתרות…
          יום אחד אני אשכתב את הסיפור ההוא שלי על החור בזמן-חלל בלב מבוך הרה"צ למשהו קריא, באמת (הוא קצת היסטרי בצורתו הנוכחית, הוא נכתב בתקופת ההליכה לאיבוד במבוך והלחץ שבא איתה).

          להגיב

    • Re: מה את מבינה בכלל?
      אני מעדיפה את התחנה המרכזית החדשה של חיפה. שם גם אפשר להתמצא, גם יש אוטובוסים, והיא גם בחיפה, שזה תמיד בונוס.

      להגיב

      • Re: מה את מבינה בכלל?
        איזו מהן? לחיפה יש שתי תחנות מרכזיות, צפונית ודרומית. וכן, זה קונספט די משעשע.

        להגיב

        • Re: מה את מבינה בכלל?

          שלוש, למעשה, אם סופרים גם את אגד הישנה (שהיא מקום מטונף והזוי ביותר). אבל אני מתכוונת לזאתי שבחוף הכרמל. תחנת לב המפרץ לא שייכת לחיפה מבחינתי.

          להגיב

    • מה טוב בתחנה מרכזית שבה אתה לא ממשיך לגלות קומות שלמות אפילו אחרי שנים של היכרות עם המקום?!

      להגיב

  6. את כותבת יפה 🙂
    גם לי תמיד מרגיש ככה כשאני בערים שלא במסלול הקבוע שלי 🙂
    במשך כמה שנים היו לי חברים שלא יצאו מהבית, שהיה בירושלים, ובכל פעם שעשיתי מבצע והגעתי אליהם זה הרגיש כמו עולם אחר לגמרי 🙂
    וזה אפילו בלי להכנס למקומות של דתות פחות יומיומיות לי וכו'.
    (אם כי – חו"ל אמיתי… חסר לי… כבר כל כך הרבה שנים…)

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s