ימים קשים

אז התחלתי לעבוד. בהתחלה זו נראתה כמו סביבת העבודה המושלמת – בוס מבין, מקום נעים, אנשים מסבירי פנים. ואז שינו את מבנה הארגון, והכל התהפך. יציאה מהמשרד לפני שבע בערב לא מקובלת, והלחץ עלה לרמת היסטריה משתוללת. יום חופש משמעו יום שבו עובדים מהבית, ויום מחלה אומר שצריך לקחת אקמול ולהרתם למאמץ "כי על כולם מופעל לחץ ואת לא מיוחדת".
ואני דוקא כן מיוחדת. הרי ויתרתי על הרפואה כדי לא לחיות בעולם שסובב סביב העבודה. כדי לא לעבוד בסופי שבוע, וכדי להיות מסוגלת להשאר בבית עם הילדים סתם ככה כי רוצים.
"את חביבה מאד, אבל לא מקצועית מספיק". המילים מפריעות לי. אני? לא מספיק מקצועית? אני – שניהלתי החייאות, שאיבחנתי צללי רנטגן לא ברורים, שמכתבי תודה מחולים עדיין מתויקים אצלי?
הכל כואב, וצובט, ושורף, ואני מוצאת את עצמי מותשת ומרוקנת, מחפשת מילוט בסופי שבוע קצרים מדי, ולא מצליחה להתמלא מחדש. אני צריכה לעבוד, אבל במקום שבו המשפחה שלי תמיד תבוא במקום הראשון. אחרת כבר עדיף שאלך להתמחות, ואחרי חמש שנים נטולות משפחה לפחות אסיים עם תואר שיביא נחת להורים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: