עוד דברים

חודש? באמת?
אוי.


תמונות לשמירה

הגיבור יושב בשירותים. התינוקת מביאה לו כוכב שמפיץ אור ומשמיע צלילים. הגיבור קורא לי לכבות את האור בשירותים. אני מכבה. הגיבור מפעיל את הכוכב.
בנקודה כלשהי בזמן עמדתי בדלת של השירותים, הסתכלתי אל הגיבור והתינוקת נושאים מבטם אל התקרה, עליה מוקרנים דובונים מלווים במוזיקת "לילה טוב", וחייכתי חיוך כל כך גדול.


רשימה

התינוקת הולכת! כבר שבועיים! ומנקה! היא לוקחת ניירות תועים ומנגבת את השולחן מעליו היא אכלה, או את הפה שלה, או את הידיים. ושותה מכוס עם קש (חדשות ישנות). ושותה מכוס רגילה. ואוהבת מצות. ומוציאה אבוקדואים מהמגירה שלהם ונוגסת בהם כאילו היו תפוחי עץ. ואוכלת עם כפית. ויודעת להגיד "לאלאלאלאלא" ולהניד את הראש כך שכל התלתלים מתנופפים. ועושה "לא" עם האצבע. ועומדת מול המראה ועושה לעצמה פרצופים, ומתגלגלת מצחוק. ומסרקת את עצמה. ומביאה סיכות ודורשת שנשים לה בשער (פעם אחת הבנזוג והגיבור הצליחו להצמיד יותר מעשרים סיכות לשערות שלה. יש תמונות). ורוקדת כשיש מוזיקה, אפילו אם זו רק אני שמזמזמת לה את שיר הלהיט – "לולי-לולי-לולי-תעלולי". ונשכבת על הגב כשרוצים לשים לה חיתול או מכנסיים. ומביאה גרביים (לא תואמות), ומושיטה רגל כדי שנגרוב לה אותן. העיקר שלאחות בטיפת חלב היו טענות כלפיה.


קראנו עם הגיבור שני ספרים מסדרת נרניה, ועכשיו הבנזוג מקריא לו את עשרים אלף מייל מתחת לפני המים. אנחנו חוככים בדעתנו לגבי הספר הבא.


פעם הייתי מעדכנת על בסיס יומי. ואז שבועי. ועכשיו – חודשים עוברים, ואיפה אני?


יום שישי

הבנזוד קם מוקדם, והוציא את הילדים מחדר השינה. נשארתי במיטה, לא ממש ישנה, ולא ממש ערה, וחשבתי.
בסוף קמנו, והתלבשנו ויצאנו לקנות נעליים. התינוקת כל הזמן מחליקה כי מתעקשים לגרוב לה גרביים. עם נעליים זו לא תהיה בעיה.
נוסעים. עיר פקוקה ביום שישי בצהריים. חונים רחוק. תינוקת במנשא על הגב של אבא, הגיבור מבקש להיות על הגב שלי. הוא מקבל.
בחנות יש מיזוג, ותצודה מרובת נעליים. התינוקת מורידה נעל ורודה עם נצנצים ופרחים. זוועה מרוכזת. הגיבור מוצא כפכף. אני משליטה סדר. כל הנעליים על המדף נראות לי בעלות סוליה קשיחה מדי.
"יש לכם נעליים של צעד ראשון?"
המוכרת מצביעה על הנעליים שכבר בדקתי. יש להן סוליות קשיחות. המוכרת מתעקשת שאלו הנעליים של הצעד הראשון. אני מוצאת נעל עם סוליה רכה. היא טוענת שזוהי נעל שהם כל הזמן מועכים כדי להראות לקהל כמה הסוליה רכה, ולכן היא רכה יותר.
אני נכנעת. מוצאת זוג נעליים לא צעקני מדי ומבקשת. בינתיים הגיבור נרגש – הוא מודד את אורך הרגל של אחותו הקטנה, ומודיע למוכרת בקול נחוש "היא שוקלת 22!"
אנחנו מדברים על ההבדל בין משקל לאורך, ולאחר רגע המוכרת מפציעה עם זוג נעליים נוצץ וחדש.
מנעילה לתינוקת.
היא שמחה, פותחת וסוגרת את הנעליים. בסוף היא נעמדת ומנסה ללכת. כל החן התינוקי שלה נעלם. היא מהדסת בקושי, לא מצליחה להרים את הרגל, ואני רואה כיצד היא נאבקת בנעליים הקשיחות.
"אלו הנעליים שיש," אומרת לי המוכרת בהתנשאות, "את לא מבינה. ככה תמיד כולם מתחילים ללכת."
אני עונה, ושמחה שהקול שלי מאופק יחסית, "כבר עברתי את זה עם ילד אחד. אני יודעת איך מתחילים ללכת, וזו לא הדרך. אלו לא הנעליים הנכונות."
אורזת את הילדים, את הבנזוג, ויוצאת משם. באוטו הגיבור אומר – "אמא, בואי נספר לכל מי שאנחנו מכירים שהם לא היו נחמדים אלינו בחנות, ונגיד להם לא לקנות שם."
מדברים על מרד צרכנים, נוסעים לעשות קניות, חוזרים הביתה, ערב.
הן כבר שכחו את זה, אני בטוחה. אז למה אותי זה עדיין מטריד?

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: