כמעט סוף החופש

ימי סוף החופש, ואני כבר נפרדת מהגדול שלי, ומהבלוג הזה. הוא כבר לא ילד בית, הוא כבר ילד גן במלוא מובן המילה, והחופש הזה הבהיר לי עד כמה התרחקנו אחד מהשניה, ועד כמה הוא התקרב לילדים אחרים.
אני מהססת בין הצורך להחזיק אותו חזק, צמוד אלי, לבין הצורך לשחרר, כי זוהי החברה שבה אנחנו חיים, והוא צריך להשתלב בה. אלו הם חייו, ויש גבול לשליטה שלי עליהם, אפילו בגיל הזה.
ההחלטה לשלוח אותו לגן היתה מוצדקת לגמרי. אני עדיין מאמינה ב חינוך_ביתי‏, וחושבת שזו הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים, אבל היא מחייבת חברה, ואת זה אין בסביבה שלי. לא למשפחה עם מכונית אחת (שנמצאת אצל הבנזוג), ולא ברמת ההכנסה שלנו. כאשר נהיה עשירים יותר ונגור בקומונה – אז הילדים יהיו מבוגרים מכדי להנות מזה. לפחות אם הילדים שלי ירצו לחנך את ילדיהם בחינוך ביתי, אני אוכל לתמוך בהם.
יום ראשון

הבוקר עובר כמו כדרכם של בקרים, ובצהריים הגיבור נופל במיטה וישן. עוד ניצחון קטן של הגמילה מהמוצץ. הבנזוג חוזר מוקדם מהצפוי, ואנחנו מחליטים על תוכנית מיוחדת לערב – נוסעים ביחד לבקר חברים שגרים בעיר גדולה, לוקחים איתנו חומרי יצירה בשבילי, מחשב בשביל הבנזוג, חיתולים ד"פ בשביל התינוקת, וחיבוקים בשביל הגיבור.
בבית החברים מתאספים. המטרה המוצהרת של הערב היא לוודא שחברה טובה שלי תסיים את עבודתה, אבל המטרה האמיתית היא להפיג את שביזות יום א' בחמימות חברית. הגיבור מסתובב, מחפש תעסוקה ומוצא אותה. תחילה הוא משחק עם החתולים, אחר כך עם אחותו ולבסוף פשוט רץ במעגלים, כמו כל ילד בן חודש וחצי לחמש, בשעה מאוחרת מדי של הלילה.
מדי פעם אנחנו קוראים לו להרגע, והוא מצליח, אבל ככל השערב מתאחר הוא מאותת לנו שהוא לא מסוגל יותר, ואנחנו אורזים את המשפחה וחוזרים הביתה, אחרי שהחברה שלנו מסיימת את עבודתה.
הגיבור בוכה שהוא מתגעגע למוצץ שלו, אבל הבכי נקטע באמצעו ואנחנו רואים שהוא ישן במיטה, חמוד וחמים, והולכים גם אנחנו לישון.


יום שני

קמים, מתארגנים, יוצאים.
נוסעים צפונה, להפגש עם חברות שלי בבית קפה (כן, עוד אחד, לא לצחוק, נקודות!), ומשם למחסן תחפושות בקיבוץ. עוד יומיים כנס (‏‏‏http://fantasy.sf-f.org.il/2008‏‏), וצריך להתכונן.
המחסן עמוס בתלבושות מכל התקופות. נסיכה, מלך ואינדיאנית שוכנים לצד חרבות, אקדחים, שריון גוף ופפיונים מצחיקים. אנחנו, השלוש המבוגרות, חולפות בין הבגדים הרקומים כילדות שהגיעו לבית חלומותיהן. אנחנו מחליפות תלבושות במהירות, מלכה מוחלפת בפיה שמוחלפת במכשפה, והצחקוקים מתגברים.
הגיבור פחות מאושר. "אמא, אולי תלבשי כבר את הבגדים הרגילים שלך ונלך הביתה?"
הוא מצליח למצוא עניין מסוים בריצה לאורך מעברי הבגדים ורשרוש בפעמונים שרקומים עליהם, אבל לא לזמן ארוך מספיק.
ואז – הצלה.
המוכרת מוליכה אותו למאגר האקדחים שלה, והוא מוצא שם אקדח ירוק, חייזרי למראה, שמשמיע קולות מסוכנים. הגיבור שלי הופך לחייל, והוא יורה על כל הרעים שבאים להתקיף אותנו. מכל מקום הם צצים – מאחורי שמלה זנוחה, מתחת לחצאית, ואפילו בין המחוכים התחבא לו רע אחד, שהגיבור חיסל במומחיות ראויה.
משלמים.
נוסעים.
לא חוזרים הביתה, אלא נוסעים לחברה טובה, להתארח אצלה ולהסתכל על תחפושות שיש לה.
שלושה מארבעת ילדיה נמצאים בבית, והם עטים על התינוקת והגיבור. התינוקת מועברת מיד ליד, מחייכת ומגרגרת, ומדי פעם מונחת על הרצפה ומתחילה לזחול במהירות אל אחת משתי הכלבות.
הגיבור בוחר להשאר מול הטלויזיה. הוא רואה סרט על רובוט גדול וחייכן, ומדי פעם מדבר אל המסך ומעיר כאשר דברים לא הגיוניים בעיניו. אחרי שהסרט נגמר הוא חובר לילדים האחרים, וצץ רק כאשר האוכל מגיע.
ואני?
אני יושבת עם ספל קפה שני שאני מסיימת עד תומו לפני שהוא מתקרר, וחושבת שככה אמורים לחיות – עם ילדים ומבוגרים אחרים בסביבה. לא מנותקים בבית אחד בעיר הומה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: