שבוע

יום שני

הבנזוג יצא לאימון של יומיים, ואני יצאתי למשימה – יומיים של חד-הוריות מאולתרת.
קבעתי עם חברה בבית קפה של שוקולד בעיר צפונית. נסענו בכבישים פנויים, עקפנו את "איקאה" הענקית, ונכנסו עמוק לתוך איזור תעשיה מוצף לחות.
ארוחת בוקר ב"מקס ברנר" מלווה בשוקולטה מוקצפת עבור הגיבור, גרנולה עם פצפוצי שוקולד עבור שנינו (הגיבור חיסל הכל), ולחמניות מתוקות וממרח שוקולד עבורי. התינוקת אכלה סלט.
רשימת סידורים הובילה אותנו לאחד מעשרות הבנינים הגדולים שיש שם, ובכל קומה מכונות מקפצות, מטלטלות ומזמרות. הגיבור מצא לעצמו מטוס פלסטיק, התיישב בו, וסירב לצאת. כך אני והתינוקת הסתובבנו בין חנויות משקפיים, נעליים וספרים, והגיבור צלח עננים, נלחם באויבים ופילס את דרכו אל החלל וחזרה. פעם אחת הצטרפנו למסע שלו, והתבקשנו ללבוש את מסיכות החמצן שלנו. במזל זכרתי לארוז את דלק המטוסים המיוחד בבגאז' של העגלה, כך שיכולנו לטוס רחוק יותר מהרגיל.
חברה שניה התקשרה וביקשה להפגש איתנו באותו מקום, לכן שמנו פעמינו חזרה למקס ברנר, הפעם לארוחת צהריים. השטרות התעופפו מהארנק שלי, אבל החלטתי שעל יום שלם במיזוג ושוקולד – מותר להוציא כסף.
אחרי האוכל יצאנו שוב, ברגל, לחפש דברים שלא צריך. צהריים, חם ולח, אבל הלכנו לנו ברגל יותר משעתיים, מסתובבים בין חנויות שטותיות שאין בהן ולו דבר אחד ששווה את מחירו. בארבע חזרנו למכונית, הפעלנו את המיזוג במלוא העוצמה, וחזרנו הביתה.
בבית שקט. אפילו החתולים מתגעגעים לאבא.
אוכלים, רואים טלויזיה, גולשים במחשב, מתקלחים.
סיפור אחרון ודי, והגיבור נכנס למיטה שלו בלי טענות. פעם אחת הוא מציין שהוא מתגעגע למוצצי שלו, אבל זה הכל. פחדתי לשוא. הוא נרדם בקלות, ואני רואה עוד קצת טלויזיה והולכת למיטה גדולה וריקה עם התינוקת.


יום שלישי

אני מתעוררת בגלל תינוקת בוכה. היא התהפכה והתהפכה במיטה, ונפלה ממנה, בהעדר הגוף המגן של אבא ומחסום השמיכות שהוא מכין לה בכל בוקר לפני שהוא יוצא לעבודה.
הבכי נגמר מהר, אבל אנחנו כבר ערים. כולנו עייפים מאתמול, ולאף אחד אין חשק להתלבש או לצאת מהבית. יושבים, רואים טלויזיה, משתוללים. הגיבור ממציא משחק אחרי משחק, והתינוקת יושבת לידו ומדי פעם מוחאת כפיים.
בערב חברה מבקשת שאבוא לעזור לה – היא צריכה מישהו שידרבן אותה לשבת ולהכין שיעורי בית לקורס. אני מתנה את הגעתי בשעת החזרה של הבנזוג מהמילואים.
בחמש הוא חוזר.
בשש וחצי אנחנו יוצאים.
נוסעים לגבעתיים, יושבים בבית עתיר חתולים ומזון טבעוני במשך שלוש שעות, ונחמד לנו. התינוקת רודפת אחרי החתול הידידותי יותר מבין השניים, הגיבור משחק איתי בכל מיני שטויות במחשב, ולאח מכן אנחנו עוברים לסלון ומשחקים בגילגולי כדור. התינוקת מצליחה להשתלב במשחק נהדר – היא תופסת את הכדור, מלקקת אותו, וכאשר מבקשים ממנה יפה היא מניחה את הכדור על הרצפה, מחייכת ומוחאת כפיים לכל מי שמסתכל.
הגיבור נכנס לשעת ההשתוללות שלו, ואני אורזת את הילדים, נפרדת מהחברה שלי, ואנחנו חוזרים לבית שלנו, החמים כל כך, כעת שהבנזוג נמצא בו.
הגיבור לא מחליף בגדים – הוא נכנס למיטה ונרדם כמעט מיד.

"את תסתדרי עם שני הילדים כשאהיה במילואים?" הבנזוג שואל, ואני מהנהנת. יש לי ברירה?


יום רביעי

טלפון מצלצל באחת עשרה וחצי, ואני מתעוררת בפליאה. התינוקת עדיין ישנה, הגיבור התעורר, הלך לסלון והדליק לעצמו טלויזיה.
גוררת את עצמי לסלון בקושי, בודקת אם הילד בסדר. הוא לא רעב או צמא, ואני חוזרת למחשב, להרוויח קצת זמן לבד.
פורסת תפוחי אדמה ומכניסה לתנור, שיהיה משהו מבושל בבטן. הגיבור בינתיים מאבד את פנס הלייזר החדש שלו, ואני לא מוצאת אותו בבית. אני משכנעת אותו להניח לענין – אולי הבנזוג יצליח למצוא אותו בערב.
קובעת לאחרי הצהריים עם חברה שיש לה בן בגיל של הגיבור. הם לא נפגשו מזמן, ואנחנו נהנות לבלות אחת עם השניה.
שעות עוברות, ותפוחי האדמה לא מוכנים. בפעם השלישית שאני בודקת אותם אני מבינה ששכחתי להדליק את התנור.
אוף.
אוכלים פיתה עם ממרח ויוצאים מהבית. אני שומטת את הגיבור אצל החברה שלי וילדיה, ונוסעת למקום העבודה החדש שלי, לחתום על חוזה. התינוקת מתרוצצת על שטיחים מקיר לקיר ומהפנטת אנשים בחמודיותה, ואני מבקשת הבהרות אחרונות לפני החתימה.
מסיימים, יוצאים, נוסעים. בדרך מקבלת דיווח מהחברה – הגיבור לא רוצה לשחק עם החבר שלו. הוא רוצה לשחק לבד. בדרך הביתה נדבר על זה, אבל בינתיים אני מאיצה כדי להציל אותה מהילד הבלתי-חברותי שצמח פתאום.
כאשר אני מגיעה הילדים מתרוצצים ביחד, צוחקים ומאושרים. אני מניחה את התינוקת על הרצפה, והיא מסתכלת עליהם וצוחקת. כאשר אני ממלאת לעצמי כוס מים התינוקת זוחלת אחריהם אל גרם מדרגות ומתחילה לטפס. אני תופסת אותה במדרגה השלישית ומחזירה אותה לרצפה. זו התקדמות מוטורית יפה, אבל לא כאשר אני לא יכולה לשמור עליה.
יוצאים לפארק בעיר סמוכה. אנחנו פורסות שמיכה ויושבות עם חתיכות גזר ומלפפון, והילדים מתרוצצים בין המתקנים.
אחרי שעה הגיבור חוזר אלי, מיוזע ומלוכלך. יש ילדים שסובבו את הקרוסלה מהר מדי, וזה לא היה לו נעים. חוץ מזה – הוא לא צריך אותי.
נפרדים לשלום, נוסעים הביתה. הוא נרדם בדרך אבל מתעורר כאשר מניחים אותו במיטה.
אוכלים.
הוא עושה מקלחת וחוזר למיטה, הפעם לכל הלילה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: