ניתוחי גפן

האלה הוורלונית התחילה, ואני רוצה להמשיך.

כל הסיפורים המועמדים השנה פורסמו בפורמט מקוון, כולל הסיפור של הנסיכה, "דל שפתיך", שפורסם לראשונה בתחרות סיפורים קצרים.
אני לא יודעת האם להאשים את אספמיה נטולי היכולת השיווקית, או את חוסר העריכה של מרקורי, מה שבטוח הוא שה"שוק" הישראלי קורא ומצביע למד"ב מקוון.
לדעתי צריך במהלך ההצבעה לגפן לאפשר צפיה בסיפורים באינטרנט, אולי על ידי תשלום מיוחד (נגיד – עשרה שקלים כדי לראות את כל הסיפורים במקום לעשות מנוי מלא למגזין), ולו כדי להגדיל את החשיפה של הסיפורים לקהל המצביעים.

דבר נוסף הוא תחרויות הסיפורים. מבין ששת המועמדים הסופיים עלו שלושה סיפורים שמוצאם בתחרות סיפורים. "גונזזו" ו"דל שפתיך" מגיעים מתחרות "מלחמה ושלום" של כנס עולמות 2008, ו"איותי לילה" מגיע מכנס פנטסי.קון 2007.
לדעתי ניתן להסיק מכך שתחרויות סיפורים מניבות סיפורים טובים וכן שתחרויות סיפורים מעודדות סופרים לכתוב, ואני שוקלת להעלות בפני מליאת האגודה את האפשרות לערוך עוד תחרות סיפורים בשנה, כי זה חסר (לפחות לי).
מישהו איתי?

כן, ואני מביעה באופן רשמי את מחאתי הרשמית בפני ההתנגדות הרשמית לתקנון הרשמי.

15 responses to this post.

  1. אני בעד עוד תחרויות, כי זה מזיז וגורם לאנשים לכתוב, אבל חולק על הטענה שהסיפורים הטובים קשורים בהכרח לתחרויות – זה יכול גם להיות קשור לכך שאנשים קוראים סיפורים שמשתתפים בתחרויות, ולכן יותר מודעים לקיומם בבחירה למה להצביע.

    להגיב

  2. תחרויות אכן מועילות, אבל אני לא חושבת שיהיה נכון לעשות יותר משתי תחרויות – גג שלוש – בשנה. מעבר לדברי ליטל, ריבוי תחרויות מוזיל את ערכה של כל תחרות ומפחית ממידת החשיבות שכותבים (וגם מעניקי הפרסים) מייחסים להן (כבר ראינו תחילתה של מגמה כזאת), וזה לא רעיון טוב. יש גבול דק בין מעט מדי ליותר מדי, וצריך להישאר על הגבול הזה, אחרת מפסידים הרבה מהתועלת השולית של כל תחרות בפני עצמה.
    לגבי פרסום סיפורים באופן מקוון כדי שכולם ייחשפו אליהם: אני לא חושבת שזה צעד נכון. קודם כל, כי זה יפחית ממכירותיהם של כתבי עת, אם כולם יידעו שלקראת גפן הם יכולים למצוא את כל הסיפורים באופן מקוון במחיר זעום, וזה בטח לא הוגן כשכתבי העת משלמים עבור הזכויות לסיפורים. עם כל הכבוד, מכירות עדיין חשובות יותר מפרס גפן, לא נעים לומר, ופלח השוק שמייצגים קוראי כתבי העת לא בהכרח מהווה את הפלח שמצביע לגפן.
    חוץ מזה, ככה זה עם פרסי הצבעת קהל, וזה יישאר ככה לא משנה כמה תרגילים נעשה: מה שמקבל יותר חשיפה יזכה ביותר הצבעות. זה חלק מכללי המשחק, ואני לא מוצאת הרבה היגיון להתחיל להיאבק בכללים האלה בדרכים מלאכותיות – אל תשכחי שהסיפור הקצר אינו הקטגוריה הנכונה שבה זה נכון. האם זה הוגן כלפיי, כמתרגמת, שהתרגום הכי מושקע שלי השנה הוא של ספר שאף אחד (כמעט) לא קרא? האם זה הוגן כלפי יוצר מקור שעשוי לפרסם ספר טוב בהוצאה נידחת ובלי יחסי ציבור? האם זה הוגן כלפי ספר מתורגם שאולי טוב, אבל מעטים מכירים?
    ככה זה עובד. לכל שיטת הצבעה יש יתרונות ויש חסרונות, ואי אפשר לעשות אקרובטיקה ולשנות מלאכותית את תנאי השוק כדי להתגבר על החסרונות המובנים האלה. בסופו של דבר, תפקידם של כתבי עת הוא להגיע אל הקוראים, ותפקידם של כותבים הוא להגיע לכתבי העת המוצלחים ביותר שיתנו להם הכי הרבה חשיפה (או את החשיפה הכי איכותית).
    באשר למחאתך הרשמית, היא נרשמה, תויקה ונגרסה. תודה!

    להגיב

    • מש"א.
      אני מסכים שכיום מתחילה להיות אינפלציה מסוימת של תחרויות. הרעיון של תחרות קומיקס לקראת פנטסי.קון מנצא חן בעיניי מכיוון שהוא מציע תחרות שונה, ולדעתי יכול להיות פה כר פורה לשיתוף פעולה בין יוצרים – כותבים ומאיירים.
      ובאשר לתהליך הטיפול בהצעות ומחאות, כבר פותח מנגנון אוטומטי לשירותך:
      http://www.boingboing.net/2007/05/09/machine-prints-out-s.html

      להגיב

      • אתה באמת רואה את זה קורה? שיתוף פעולה בין מאיירים לכותבים?

        להגיב

        • hope srings eternal

          קרא לזה משאלת לב. מכיוון שקומיקס מצריך שילוב של יכולת לספר סיפור ויכולת ציור, הוא מדיום טוב לשיתופי פעולה כאלה, שאותם אנחנו מכירים מהקומקיס המסחרי.
          אולי אם התחרות תתבסס ותהפול מסורת אנשים יוכלו להתכונן מראש וליצור שיתוף פעולה כזה.

          להגיב

          • לכולם יש חוש הומור. כולם נוהגים נהדר.
            וכולם, כך נראה, יודעים לספר סיפור.
            המצב, אגב, מקביל למדי לתעשיית המוזיקה העברית. במקום בו פעם מי שידע להלחין הלחין, מי שידע לכתוב כתב, ומי שידע לשיר שר – וביחד נוצר שלם מופלא (לעתים), כיום, מי שאולי קצת יודע לשיר חושב שהוא יכול להיות גם מלחין וגם משורר.
            (וכן, אני יודע שלתהליך הזה יש בעיקר סיבות כלכליות, לפחות בתחום המוזיקה.)
            אני מקווה מאוד שציירי הקומיקס בארץ יצאו מהתחת של עצמם.
            פרוייקט נהדר, אגב, ללא כל שמץ של ציניות, הוא "אל תפני מבטך לאחור". אמני קומיקס מאיירים שירים של… נו, של כאלה שכותבים שירים. חלק מהתוצאות מופלאות. ואני רק תוהה מה היה יוצא אם היו לוקחים שירה אמיתית. של "משוררים אמיתיים", עד כמה שקיים דבר שכזה.

            להגיב

    • אני מסכימה

      לגבי שתי הנקודות.
      שלוש תחרויות סיפורים בשנה הן די והותר. אני למשל, קראתי את כל הסיפורים שפורסמו בפתיל של תחרות עולמות. אבל את אלה של תחרות בדיון כבר לא קראתי, כי התעייפתי. ועכשיו יש פרס עינת. זה בהחלט מספיק.
      ויש גם גבול ליצירתיות של כותבים. כתבתי סיפור לעולמות (וטוב שכך, מסתבר) אבל לתחרות של בדיון שוב, לא היה לי כבר כוח. היא היתה קרובה מדי לזו של עולמות. זה לא קשור לכך שניהלתי את תחרות השירים במקביל.
      ואפרופו מה שקני כתב, אני מאוד שמחה שעשינו את תחרות השירים ושיש גם תחרות קומיקס בפנטסיקון. הן נותנות גיוון יצירתי גם מבחינת הקהל וגם מבחינת הכותבים. סיפורים קצרים זה לא הכל.
      ולגבי יתרון של סיפורים מקוונים, אני חושבת שזו השנה הראשונה שבה עלו רק סיפורים שהתפרסמו באופן מקוון, ולכן אני לא בטוחה שזו הסיבה. בשנה שעברה למשל שלושה מתוך המועמדים הסופיים התפרסמו והופיעו רק בכתב. בשנה שלפניה נדמה לי שזה גם היה המצב. ובטוח היתה שנה שבה עלו רק סיפורים שהתפרסמו בכתב.
      בסך הכל, כל עורך כתב עת מקוון יכול להעלות את אחד הסיפורים שהוא חושב שיש לו סיכוי טוב כסיפור דוגמה באתר שלו כדי להגדיל חשיפה מבלי לייתר את המנוי עבור המשלמים. לגבי השאר, מי שבוחר לפרסם בכתב עת מודפס יצטרך לקחת בחשבון שהקהל שלו קטן יותר בפוטנציאה. מצד שני, הוא מקבל תשלום ואת היוקרה של הופעה בכתב עת מודפס.
      ולגבי מועמדותך לפרס גפן, אני עם בוג'י, תבוטל מועמדותך לאלתר. עכשיו צריך למצוא סיבות להעיף גם את רותם, לילי ודנה ואני מסודרת… 😛

      להגיב

      • Re: אני מסכימה

        2003 זו השנה היחידה שבה כל המועמדים בשלב ב היו בכתב עת מודפס (אספמיה כמובן). אבל השנה זו באמת פעם ראשונה שכולם פורסמו און-ליין (למרות שאישית אני לא קראתי את הסיפורים של התחרות, אלא רק את הזוכים שפורסמו במרקורי).
        הכל תלוי כנראה בהיצע באותה שנה.
        ורגע של סטטיסטיקה (ארבע שנים אחרונות):
        2005: 14 מועמדים מודפסים – 23 מקוונים. (62% מקוונים); מועמדים: יחס של 3:3
        2006: 8 מודפסים – 30 מקוונים (79% מקוונים); מועמדים יחס 2:3 לטובת המקוונים
        2007: 54 מודפסים – 21 מקוונים (28% מקוונים); מועמדים יחס 3:2 לטובת המודפסים (או 4:1 כי סיפור אחד הוא מתחרות סיפורים ופורסם אחר כך במימד)
        2008: 20 מודפסים – 13 מקוונים (39% מקוונים); כל המועמדים מקוונים. אבל יש לזכור שמתוך ה-20 מודפסים, 15 הם מאספמיה שהיו להם הרבה בעיות הפצה אז סביר שלא הרבה קראו את הסיפורים או בכוונה לא הצביעו עבורם, כנקמה.
        ומה רציתי לומר עם כל זה – אין לי מושג. אני פשוט אוהב מספרים 🙂
        סתם, פשוט נראה ש"השוק" מצביע למה שהוא יכול לקרוא – לפי ההיצע והזמינות (הפתעה גדולה) ומכיוון שהשנה רוב הסיפורים פורסמו באופן מקוון (אם נתעלם מאספמיה) אז אין פלא שכל המועמדים מקוונים.

        להגיב

  3. אני בעד תחרויות, אבל כאלה שהנושאים שלהן פחות מילטנטיים – מלחמה ושלום, מהפכות, מתחרות – איך אפשר להתחבר לזה, לעזאזל?
    ואני גם בעדך. ברגע שאבין מה זה הגפן הזה

    להגיב

  4. אה, ולעניין התחרויות – אני מסכים ששלוש תחרויות סיפורים קצרים בשנה זה מספיק. אפשר מקסימום להוסיף עוד תחרות אחת בין אייקון לעולמות. תוסיפי על זה גם את תחרות השירה, הפילקים והקומיקס, תערוכת ציורים בעולמות, פרס רותם מוריה (סרטים קצרים) באייקון ויש לנו כבר שנה די עמוסה ליוצרים.
    אני, אגב, גם בעד הוספת תחרויות/תערוכות נוספות בתחומים נוספים – מודלים ופיסול, מחזות, תסריטים, רומן (לאלה האחרונים יש גם סיכוי לקבל תמיכה ממפעל הפיס)

    להגיב

    • אני בעד ההצעה שלך.
      גם לגבי גיוון בתחרויות, וגם לגבי עוד תחרות אחת קטנה. כי הן באמת מעודדות אותי אישית לכתוב, ואני בטוחה שאני לא היחידה.

      להגיב

    • לפרוטוקול, אני נגד תחרות של רומן

      רומן זו השקעה מטורפת. את הספר שלי לקח לי ארבעה חודשים לכתוב (שזה לא הרבה יחסית לכמות הטקסט) ועוד ארבעה חודשים לקבל הערות ולשכתב, ומן הסתם תהיה עליו עוד עבודה לא קטנה אם יתקבל לפרסום בהוצאה לאור.
      עכשיו, אני לא יודעת כמה אנשים בקהילה כותבים רומנים, אבל אני מנחשת שהמספר לא גבוה. נניח מקציבים לתחרות חצי שנה? שנה? לא לכולם יהיה זמן וכו', תקבל כמה יצירות? שמונה? אולי פחות. ויש אפשרות יותר מהגיונית שכולן יהיו מחורבנות. ואז תתן פרס לרומן מחורבן? (ואם הפרס הוא הוצאה של הספר, אז תסתבך עם המו"ל שתרם אותו).
      לחילופין, אם מספיק אנשים ישמעו על התחרות, כנראה תקבל כמה עשרות או כמה מאות כתבי יד. לא כולם ז'אנרים. רובם איומים. ואיך השופטים ישבו לקרוא הכל? זה מטורף.

      להגיב

      • Re: לפרוטוקול, אני נגד תחרות של רומן

        אפשר למצוא פתרונות לכל הבעיות שיקומו.
        למשל: להקציב שנה לתחרות, עם שתי תחנות בדרך – נניח חודשיים כדי לשלוח תקציר + פרק ראשון וכך לפסול חלק מהמועמדים על בסיס סגנוני/רעיוני, ותחנה נוספת של 7-8 חודשים לשלוח את הספר הגמור, ללא עריכה ושכתוב. לבחור את ה3-5 הכי מבטיחים ולשלוח אותם לעריכה/עריכה לשונית/הגהה מטעם התחרות (כך שלכולם תהיה עריכה שווה) ואז בתום השנה לבחור את הטוב ביותר מביניהם לאחר העריכה, והוא אשר יישלח לפרסום.
        ואפשר להצהיר מראש שאין שום התחייבות לבחור מנצח, אם השופטים חושבים שהרמה של אף אחד מהרומנים לא טובה מספיק.

        להגיב

        • Re: לפרוטוקול, אני נגד תחרות של רומן

          או, סוף סוף אני מצליחה להגיב.
          אני בכנות לא מבינה מה הטעם בזה בתנאים כאלה. מתקציר+פרק ראשון אי אפשר ללמוד כלום. אני למשל היה לי בראש כשהתחלתי לכתוב סיפור אחד, ועד שהגעתי לסוף הפרק השלישי הבנתי שזה לא הולך להיות, ובסוף הפרק החמישי הכל כבר השתנה לגמרי.
          חוץ מזה, לפעמים הפרק הראשון ממש לא מייצג את התוצאה הסופית. אז אם בוחרים את ה 3 הכי טובים לפני עריכה, זה מאוד מאוד לא הוגן לפסול על סמך פרק ראשון.
          ואם אין התחייבות לבחור מנצח, אז העבדנו המון אנשים לחינם. מישהו ישלם ללקטורים שיעבדו על זה? מי גם ישלם על העריכה?
          אני רואה פה שלל בעיות בלי בונוס יותר מדי גדול. הנה, גם פרוייקט סדנת הכתיבה שרני ניסה להרים בדיוק למטרה הזו של הפקת רומן מקור, התמסמס.

          להגיב

  5. לגבי ריבוי הסיפורים מתחרויות סיפורים, אני חושב שחלק מזה נובע מכך שהשנה היו יחסית מעט סיפורים שהתפרסמו בדרכים שגרתיות. אספמיה הוציא שני גליונות, שרוב או לפחות חלק ניכר מהמנויים בכלל לא קיבלו, ולא פתח דוכן בשום כנס, כך שגם מי שאינם מנויים לא יכלו לקנות אותו. כבר נעלמו כך משהו כמו 10 סיפורים שאמנם היו מועמדים אבל לא היה להם סיכוי. מרקורי לא מפרסם כמעט סיפורת מקורית, ולא עורך מספיק טוב את מה שהוא כן מפרסם. וברשת, בלי פאניקה אמנם פרסם הכי הרבה סיפורים, אבל לא היה אצלי השנה שום פרויקט כתיבה רציני, אלא רק סיפורים מזדמנים, וסיפורים מזדמנים פירושם אחוז די גבוה של מועמדים לתחרויות שמפורסמים אצלי אחרי שיפוץ.
    בשנה הקרובה גם יהיה לי יותר זמן וגם מתוכנן שני פרויקטים לסיפורים מוזמנים, כך שאני מניח שאחוז סיפורי התחרויות בשנה הבאה יהיה נמוך יותר.

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: