קושי

אני רוצה לתעד הכל, לא לתת לזמן לשנו לנזול בין האצבעות הוירטואליות, אבל אי אפשר. ימי טלויזיה נמהלים בימים מלאי פעילות. יום אחד אצל הוטרינר מוחלף ביום שבו רק יצאנו לקנות ספלים, וביקור בחנות יצירה נעלם לשבוע של רביצה משותפת.
קשה לי עם החום, קשה לי עם שניים, קשה לי עם שני חתולים, קשה לי לעבוד ובמקביל להיות איתם. בעיקר – קשה לי למצוא את עצמי במערבולת של הבית. בשנה שעברה עברו חודשים עד שהצלחנו להתקבע על השגרה שלנו. עכשיו אני אמורה להספיק לעשות את זה בתוך ימים, כי בעוד חודש נגמר החופש וחוזרים למציאות שבה הוא רחוק ממני כל היום.
אני זועמת על העולם שמכריח אותי להתנתק ממנו, ועל החברה שמחייבת אותי לעבוד, ובעיקר – על עצמי שלא הלכתי במסלול שקודם מקדם את הקריירה ואחר כך מתפנה לילדים. אני מנסה ללהטט בין הכל, ומסיימת את הימים כשכל הכדורים שלי נופלים וחובטים בפרצופי בדרך למטה.

ביום שישי הוא אמר – "אמא, את יודעת, ילדים לפעמים צריכים לרוץ." ובגלל המשפט המתוק הזה יצאנו לסיבוב של שעה בחוץ, בצהריים, כדי שהוא יוכל לרוץ.
והיום הוא הלך לישון והתינוקת נרדמה, אז הנחתי אותה במיטה התחתונה והוא קפץ מאושר במיטה שלו, ונרדם מחייך. אני רוצה לגרום לו לחייך בכל יום, אבל אני לא יודעת איך, ונמאס לי לריב איתו כאשר הוא צודק. אני רוצה להכיל אותו יותר, ולהיות קשובה לו יותר, ולעודד אותו יותר.
מזל שהתינוקת בינתיים מאושרת רק לינוק, לחייך, ולרוץ אחריו. כאשר היא תתחיל לדרוש ממני תשומת לב נפרדת – אני לא יודעת איך אמצא את המקום להכיל גם אותה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: