יום רביעי

שעון מעורר? איזה שעון מעורר?
אחרי סוף שבוע ארוך שנמתח אל תחילת השבוע הזה, כולנו התעלמנו מהצלצול המטריד בשבע בבוקר, והתעוררנו אחרי עשר. במקום להזדרז לשעתיים ומשהו של גן, החלטתי לצרף את הגיבור לתעסוקות היום שלי. הוא שיחק עם התינוקת בזמן שתיקנתי, כתבתי וגלשתי, ובצהריים יצאנו.
בדרך הגיבור אוסף שתי אבנים שהן "אבני הכוח שלו", כך הוא מסביר לי. חשוב לו לשמור עליהן, ורוב הדרך הן בכף ידו הקטנה.
קנינו "ארוחת בוקר" של סנדביצ'י ניילון לאכול ברכבת. הגיבור ביקש גם קינוח, ואני סירבתי. לא מוצא חן בעיני להסתובב עם ארטיק נוטף.
הרכבת מגיעה, אדומה ודו-קומתית, והגיבור מוצא לנו מקום בקומה העליונה ליד חלון משובח במיוחד.
נוסעים.
יש תחנות חדשות בדרך, והרכבת עוצרת בכל אחת מהן. התינוקת נרדמת, אך הגיבור עירני ודברן. הוא מדבר כל כך הרבה שהוא כמעט ולא מצליח לסיים את האוכל שלו לפני שאנחנו מגיעים לתחנה.
יורדים בבני ברק, ומחפשים את קניון איילון.
אני מובילה את הגיבור מסביב לבנין שנקרא "דיזיין סנטר", מהרהרת בהשתנות הלשון העברית, ומאזינה לפטפוטי הפעוט. הוא צמא. ורעב. וצריך פיפי. לא ברור מה תכוף יותר, ולכן אנחנו נכנסים לבנין ומחפשים בית קפה לנפוש בו אחרי הנסיעה. הוא מקבל מיץ ענבים, אני בירה שחורה. הוא עושה פיפי. גם אני, עם התינוקת במנשא (וגאה בעצמי מאד שאני מצליחה לרכוס את הג'ינס מחדש אחר כך).
הגיבור נותן לי את אבני הכוח שלו. הן ישכנו לבטח בתיק שלנו עד הנסיעה חזרה הביתה.
ממשיכים ללכת.
מקיפים את המחלף, הולכים בשמש. הכובע של התינוקת עף פעמיים לכביש, ואחרי הפעם השניה אני מחזירה אותו לתיק. הקניון רחוק ממה שהוא נראה במפה, והחום מעייף את שנינו. אנחנו מקיפים את הקניון, ואני לא מוצאת את החנות.
אני מתייאשת ואנחנו נכנסים למיזוג. הגיבור מטפס על מכונית מהבהבת ו"נוסע". אני מתקשרת לחנות לברר איפה הם בדיוק נמצאים. מסתבר שהם מולנו, וסתם לא ראיתי.
הולכים לחנות רהיטים מספר 1. החנות מוארת, נקיה, הרהיטים בקווים נקיים, פשוטים. מחירים לא מוגזמים. הגיבור מוצא מיטת קומותיים עם מגלשה, ומבלה את כל זמן הביקור שלנו בחנות בגלישה ומשחק עם "זחלי", נחש צעצוע מבד שנמצא על אחת ממיטות התצוגה.
אני קוראת לו מדי פעם לטפס על מיטה ולבדוק אם היא נוחה לו. בסוף לוקחת הצעות מחיר וקטלוג, ומשאירה את הטלפון שלי.
הגיבור נפרד מידי נפשו החדש, ואנחנו ממשיכים לחנות מספר 2. שם יש מיטת קומותיים במחיר לא נוראי, אבל המוכרת מתעלמת מאיתנו לגמרי. כאשר היא מחליטה להתייחס אלי, הגיבור כבר מטורטר ודורש שנצא.
יוצאים.
חנות מספר 3 בעלת עיצוב חביב, מיטות בהירות ויפות, אבל נטולת מיטות קומותיים.
חנות מספר 4 בנויה כפרוזדור ארוך-ארוך, מספיק מקום לגיבור לרוץ מהכניסה לאחורי החנות, וחזרה. המוכר נחמד, המחיר סביר, אבל עיצוב המיטה מכוער.
"אמא, אני רוצה לחזור לזחלי, הוא מתגעגע אלי!" הגיבור לא מבין למה אנחנו צריכים להמשיך לחפש מיטה אם הוא כבר בחר את המיטה שהוא רוצה – זאת עם הנחש.
בחנות מספר חמש המוכרים מתעלמים מהאמא העייפה עם התינוקת במנשא והילד המתרוצץ. אני קוראת להם פעמיים, ובפעם השלישית מוותרת. אם הם לא רוצים אותי – לא צריך. יש עוד חנות, אבל די. שנינו כבר עייפים. הגיבור מבקש לאכול, ואני צריכה לשבת. התינוקת, דשנה לאחר הנקה, מתנמנמת שוב.
הולכים לקניון איילון. אני זוכרת כאשר זה היה הקניון היחיד בארץ, כאשר "הליכה לקניון" היתה בילוי יקר, שדרש תכנון מראש והשקעה כספית ניכרת. יש לנו כמה אפשרויות – אוכל סיני מהיר למטה או אוכל בבית קפה למעלה. הוא רוצה פסטה. אני רוצה לשבת. עולים לקומה העליונה.
"אמא!" הגיבור מתרגש, "כאן ראיתי את הסרט עם אבא!" הוא מסתובב בין הסרטים הכחולים המתוחים שמציינים את מקומות העמידה בתור, עד שאני קוראת לו להצטרף אלי לאכול. מזמינים את האוכל. הגיבור מתעקש להזמין מים מינרלים בטעם לימון בתור פיצוי על המחסור במיץ פוחים בבית הקפה.
יורדים לשטוף ידיים, עולים שוב. האוכל כבר מחכה לנו, ואנחנו מסתערים עליו. בזמן שאני שותה קפה הגיבור ממציא סיפור שלם על המלחיה, שיוצאת לצוד דברים לאורך הקיר. היא טסה בחלל, נוסעת לג'ונגל ושאר הרפתקאות שלרוב לא נופלות בחיקן של מלחיות רגילות בבתי קפה.
אני מבינה שהדרך לצאת איתו למקום כוללת בתוכה התעלמות מהכללים הרגילים של המקום. שפיכת מלח על השולחן לא מתקבלת בעיניים יפות לרוב, אבל ילד משועמם ועייף יכול לגרום להרבה יותר נזק מאשר מלחיה חצי ריקה בסיום הארוחה.
משלמים.
יורדים למטה.
הגיבור מוצא מכונית פלסטיק, ומקבל חמש דקות נסיעה דמיונית בזמן שאני מסמסת לבנזוג. ממשיכים הלאה, לסניף "שילב" שליד הקניון. אני צריכה להוציא עוד 320 ש"ח שקיבלנו בתלושי שילב מתנת לידה, ולא מצליחה למצוא משהו שראוי לכסף הזה. הכל יקר מדי, מצועצע מדי או לא פרקטי. אוברול יפהפה מתגלה כבגד עם כפתורים (כפתורים! לתינוק!), בוסטר פשוט עולה פי 1.5 מאשר בחנות שליד הבית, ואחרי שהגיבור זרק את כיסוי החיתול של התינוקת מאחורי קרש המיטה, הוחלט שלא לקנות לו עוד צעצועים בזמן הקרוב.
הגיבור מאוכזב, בוכה, ולבסוף נרגע ואנחנו יוצאים. אני משכנעת אותו ללכת ברגל עד לתחנת הרכבת, ואנחנו סופרים את הצעדים שלנו. מהר מאד הספירה הופכת למנגינת טיולים יותר מאשר ספירת צעדים, בייחוד כאשר אנחנו מגבירים את הקצב כדי להספיק להגיע לרכבת.
היא שוב אדומה ודו קומתית, אבל הפעם אין לנו ספסל רק לעצמנו, ואנו מתחלקים עם איש זר. הגיבור מבקש את אבני הכוח שלו חזרה, ומסביר לי שהן לא באמת אבני כוח. אלו אבנים כמו ב"היה היה". הוא נוקש בהן אחת על גבי השניה, מנסה לפסל בהן ראש חץ כמו בטלויזיה, ולא מצליח. לאחר מכן הוא מדבר על אכילת מח עצם, שוב, כמו בסרט. אני מבטיחה לו שבפעם הבאה (אם אני אזכור) שסבתא תכין מרק עוף, ניקח ממנה את העצמות ואני אתן לו לטעום את מה שבפנים. הוא מתרצה, ואת שארית הנסיעה מעביר בספירת עגורנים.
מגיעים.
בתחנה הוא מזכיר לי שהבטחתי לו קינוח כאשר נגיע. התכוונתי לקנות לו בתחנת בני ברק, בבוקר, אבל שכחתי, ועכשיו אני נאמנה להבטחה, נותנת לו לבחור לעצמו ארטיק.
חוזרים הביתה. אבא כבר מחכה לנו. אנחנו מתיישבים לבחור לגיבור מיטה, הגיבור אוכל את הקרטיב שלו, והתינוקת משלימה הנקות מיום שלם של שינה.
ובא הלילה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: