קנקנים אצל ההורים

את הפוסט הזה אני מקלידה על המחשב של אחותי. לעבוד על מחשב שהוא לא שלך גורם לכל מיני תופעות מוזרות. דברים מצפצפים בלי התרעה, דף הבית הוא לא המקום הרגיל, הצלמיות לא נמצאות במקום הנכון על המסך, ואי אפשר להוריד דואר בזמן שמצ'וטטים עם מישהו, כי זו לא תיבת הדואר שלך.
אבל המחשב בבסיסו הוא אותו מחשב, וזה גורם לי לחשוב על קנקנים.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי את "המעיין של פאהי". הוא היה מצמרר ומזעזע, ולא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו במשך ימים. דמיינתי את מי שכתבה אותו כאדם אפלולי ומדכא, מסוגר בעצמו ונטול חיוכים.
אני גם זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי את "שתילי יער". הכותבת שלו, היה לי ברור, היא אשה מבוגרת, אי שם בסוף שנות הארבעים לחייה, ויש לה לפחות ילד אחד, אולי יותר. אף אחד אחר לא יכול לכתוב משהו כל כך בשל ומרתק.
הכלבלב וקני נראו בעיני אנשים רציניים, שמילים הן עיסוקם. גם הם לא חייכו בכלל בדמיוני, ובגלל זה בכל התכתובות המוקדמות שביננו עקרתי בכוח את הציניות הטבועה בי.

ואז התעוררתי.
כלומר – פגשתי אותם, ואף אחד מהם לא דמה לדרך שבה דמיינתי אותו. היחידים שאיכשהו דמו ל"עצמם" היו המלאך האפל ונועץ החרבות הנועז, אבל גם שניהם היו צעירים בהרבה מהאופן שבו הם התבטאו.

אני יותר אוהבת את המציאות, שבה הנסיכה צעירה וחייכנית והמלכה בכלל לא מופרעת (טוב, כמעט לא מופרעת. מי מתעב עגבניות?). אבל מדי פעם, בשיחות ארוכות מספיק, הצד האפל והמוטרף שלהן צץ, ולרגע הקנקן דומה לתכולתו.
אז, ורק אז, אני מרגישה שמצאתי סוף סוף את מקומי בין שאר הקנקנים.

מודעות פרסומת

12 responses to this post.

  1. הפער בין הדמות הכותבת לדמות המציאותית מפתיע אפילו יותר כשמדובר בכתיבה בלוגאית, כי כשאת קוראת סיפור, ביחוד סיפור בידיוני, ברור לך שאישיותו של הכותב היא לא העיקר. היא משפיעה במידה כזו או אחרת, אבל הוא והכתוב אינם הינו הך, שאחרת לא היתה קיימת שונות בין סיפור לסיפור של אותו הכותב (ובואי נתעלם כרגע לצורך הטיעון האווילי שלי מכאלה שכותבים תמיד אותו הדבר).
    כשאת קוראת בלוג, משהו שמתיימר להיות יומן אישי, אפשר בקלות לחשוב שהמילים הן חזות הכל והנכתב משקף במדויק את אופיו ותכונותיו של הכותב. ואז את פוגשת אותו במציאות. שום קשר בין הקנקן לתוכנו.
    קחי אותי לדוגמא. יש מי שקראו אותי וחשבו שבמציאות אני אדם משעשע.
    הא
    זה כל מה שיש לי לומר על זה
    (וגם – אולי תצללי כבר לעוד לילה לבן?)

    להגיב

    • הכל שאלה של כמה האדם מרשה לעצמו להחשף בבלוג. בבלוגים ב"באופן", ששם התפשטות רגשית היא הנורמה, האנשים מאד דומים לעצמם כאשר פוגשים אותם. לרוב הם גם מתארים את עצמם, אז את יודעת מראש אם את הולכת לפגוש מישהו שמן / גבוה / מבוגר…
      ואני לא נופלת למלכודת ה"איך חשבתי שתיראי", חוץ ממה שכבר אמרתי לך 😛

      להגיב

  2. השארתי פה תגובה ארוכה ומנומקת
    מי גנב אותה?

    להגיב

  3. רק מתוך תהיה מפוחדת…

    איך "אני דומה ל"עצמי"?

    להגיב

  4. שמעי, מכל הקנקנים שבעולם, רק מעט חוויות יותר ביזאריות מאשר להכיר את ניר יניב לראשונה, ולגלות שהוא ממש, אבל בדיוק, כמו שהוא מצטייר מהכתיבה שלו, רק שחוץ מזה הוא גם נורא, כאילו, נחמד. אבל אל תגלי לו שאמרתי…

    להגיב

    • your secret is safe with me

      אז זהו, שאותך ואת ניר הכרתי כמעט בו זמנית וירטואלית ובמציאות, כך שלא היה לי זמן לפתח דמות דמיונית לגביכם. מצד שני – הוא באמת הרבה יותר נחמד במציאות. גם את 😉

      להגיב

  5. אני? רציני?

    פעם, כשהדרכתי כקומונר בתנועת "המחנות העולים" הסתובבתי ברמת שרון (שבה היה המחנה) ומולי באה אחת החניכות שלי (היא הייתה אז בכיתה יו"ד), מלווה באישה בשנות הארבעים. האישה הייתה מסודרת ומטופחת, לבושה בחליפה יקרה למראה. מאוחר יותר למדתי שהיא הייתה עורכת דין בקצועה, אחת מהיקרות בתחום. החניכה שלי התנפלה עלי ברוב שמחה ואמרה "אמא, תכירי, זה אהוד המדריך שלנו שסיפרתי לך עליו".
    אמא שלה לא נראתה מאושרת במיוחד לפגוש אותי. אני חושב שזה היה קשור לזה שהייתי לבוש בחוצת טריקו שהיה לה רק שרוול אחד, וקרע שהוטלא בשורה של חוטי רקמה בצבעים עליזים. ככל הנראה הייתי גם יחף. אין לי מושג מה בדיוק החניכה שלי סיפרה לאמה, אבל יש לי הרגשה שכל הרצינות וכובד הראש שאולי יוחסו לי עד אז עפו דרך החלון הקרוב.
    אני בדרך כלל לא רואה אנשים מאחורי המילים. אולי זה נובע מהחשיבות הרבה שאני מייחס למילים עצמן, ואולי מהגישה של אמא שלי שהשאלה איך האדם נראה היא הדבר הכי פחות חשוב בו. אני לא מופתע במפגשים כאלה פשוט כי אני לעתים רחוקות מגיע אליהם עם דמות מגובשת. יכול להיות שזה מסביר למה אני לא כותב סיפורת.

    להגיב

  6. היי! אני באמת אדם רציני ואנשים אפילו מוכנים לשלם לי להתעלל להם במילים. פראיירים!
    (או שאני הפראייר בהתחשב בכמה מעט הם משלמים לי?)

    ואני דורש להחזיר לאלתר את הימים שבהם ניגשת אלי בהדרת קודש, פיך רוטט קלות מהתרגשות, מפחדת לקפצץ כדי לא לעשות רושם רע, מסתכלת לי בתג, מעפעפת בעינייך (אני? מגזים? מה פתאום!) ובקולך הענוג אומרת, "אני קרן. שלחתי לך סיפור".

    למעשה, בעיקר אני רוצה לחזור לימים שבהם ניגשת אלי ואמרת "שלחתי לך סיפור". העם דורש שכתובים!

    להגיב

    • Posted by אלודאה on יוני 3, 2011 at 8:21 pm

      השאלה החשובה היא למה העם דורש את זה מהאצה מלפני שלוש שנים. שהיא תשכתב לך!

      להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: