יומיים וקצת

חוכמה מאתמול לפני שמתחילים –
"אמא, אני לא מבין את זה. בכל בוקר המוצץ שלי על השידה, אפילו שאני מניח אותו לידי בלילה. איך הוא הולך עד שם?"
יום חמישי

אני חוששת שהגיבור שלי ישן יותר מדי, קר לו יותר מדי, והלכנו לרופאה בגלל זה. היא בדקה, אמרה שלדעתה הוא בסדר, אבל מכיוון שאני מודאגת – היא תשלח אותנו לבדיקת דם.
"אני לא רוצה בדיקת דם." הגיבור שלי אומר, "אני לא רוצה שיכאב לי."
"זה כואב קצת," הבנזוג אומר, "אבל זה עובר מהר, וזה מאד חשוב." ואני גאה בשניהם – בילד שתמלל את הפחד, ובמבוגר שלא ביטל אותו.
קמים בבוקר, מחלקים ביננו את המטלות – הבנזוג לוקח את הגיבור לסלון ולמקריא לו על הלורקס בזמן שאני מניקה ומתלבשת, ואחר כך מתחלפים – הוא חוזר למיטה להרדים את הקטנה, ואני יוצאת עם הגיבור לנסיעה עד לעיר הסמוכה, ששם הלבורנטיות נחמדות יותר. זוהי בדיקת הדם הראשונה שלו, והגישה שלהן חשובה יותר מהמיומנות.
מגיעים.
ריחות המאכלים מהמאפיה הסמוכה מגרים את שנינו, אבל אנחנו עולים למעלה, מקפידים על הצום. בדרך יש מכונת קפה, והוא עוצר ושואל האם יש שם גם שוקו. אני עונה שלא, ולא משקרת לגמרי. אחרי הכל – תערובת הכימיקלים, הסוכר ואבקת החלב לא עונה להגדרת "שוקו" כמו שאני רואה אותה.
אין תור, ואנחנו ראשונים בדלפק. המזכירה אומרת שאנחנו צריכים קודם לעבור את הבדיקה ורק אחר כך היא תזין את הפרטים. היא כנראה מנוסה בבדיקות אצל ילדים שלא צולחות, אבל אני יודעת שהבדיקה שלנו תעבור כמו שצריך.
יש ילדה בתור לפנינו. תאומה. היא על הידיים של סבתא שלה, מחכה בזמן שאחותה נדקרת ובוכה. הסבתא מסתכלת עלי ואומרת, "אני לא מסוגלת לראות איך מכאיבים לנכדות שלי. בגלל זה אני כאן בחוץ, ואמא שלהן איתן בפנים." אני מקווה שמה שהיא אומרת לא יגרום לגיבור שלי לפחד מהבדיקה בעצמו.
"אמא, למה הילדה בוכה?"
"כי כואב לה מבדיקת הדם."
והוא לא מביע פחד מהבדיקה, אלא רק מחזיר את המוצץ לפה ומתכרבל עלי עד שתורו יגיע. אסור לשקר לילדים, זה מונע מהם להתמודד עם הפחד. כל הספרים אומרים את זה, ועכשיו אני רואה את המציאות.
עכשיו תורנו.
גבר מגודל נדחף לפנינו ואני עוצרת אותו ואומרת שילדים נכנסים בלי תור.
"באמת? ממתי?" הוא נוהם עלי, אבל נסוג לאחור, והגיבור ואני נכנסים. מאוחר יותר הוא יצעק על הלבורנטיות בגלל ההחלטה הזו, אבל יכנע מול פניהן הנוקשות.

"אתה רוצה לשבת עלי או לידי?"
הגיבור בוחר לשבת עלי, ומושיט את ידיו לפנים, כפי שראה אותי עושה בזמן ההריון. הלבורנטית בוחרת את היד עם הוריד הבולט ביותר. היא מסבירה לו על מה שיקרה, ומגייסת לבורנטית נוספת שתחזיק את היד ישרה. הם עדינות ונעימות, והוא בכלל לא רואה את ההסכמה שבשתיקה שבין המבוגרים שאומרת שאם הוא ישתולל נאלץ לרתק אותו עד שהבדיקה תסתיים.

דקירה.
אני מאמצת אותו אלי, והוא בוכה, "אמא, כואב לי."
החיבוק לא עוזר, אני יודעת, אבל ממשיכה לחבק אותו בכל זאת. הוא ממשיך לבכות, אבל לא נרתע מהמחט ומחזיק את היד ישרה. בזווית העין אני רואה את הגבר שנדחף לפנינו לפני כן, והוא מעוות את פניו כאשר הלבורנטית דוקרת אותו. אני מחייכת בפנים – הגיבור שלי אמיץ ממנו.
הלבורנטית עורמת את המבחנות. הגיבור מערסל את היד הקטנה, מרים אלי עיניים, ומחייך.
מוסרים את הבדיקות למזכירה, יוצאים מהמעבדה, והכאב כבר נמוג. למטה אנחנו הולכים למאפיה הסמוכה, והגיבור בוחר לעצמו בצק עלים ממולא בקרם וניל בתור ארוחת בוקר. אנינמנעת מהמזון המעובד ומבטיחה לעצמי אוכל בבית.
נוסעים, מתחלפים שוב. הפעם אני עם הילדים במיטה והבנזוג יוצא לעבודה. הגיבור מתכרבל עלי ונרדם, אבל התינוקת מתעוררת. אני מניקה אותה, מסתדרת שוב במיטה, וחוזרת לישון. כולנו מתעוררים בצהריים, הגיבור והתינוקת מחייכים אלי, ואני מרגישה את היום נרגע.


שבת

חברות שלי עוברות דירה ומחלקות את החפצים שלהן, ואנחנו נוסעים כדי לעבור על הדברים. אני מרגישה אמיצה להפליא – יוצאת עם תינוקת וילד לתל אביב בשבע בערב, לבד.
הדירה שלהן מלאה בארגזים וסלוטייפ, והגיבור בוכה. הוא אומר שהריח מפריע לו אבל בעצם הוא בוכה מכיוון שהוא משועמם וצמא. הוא מקבל מים, ואחרי מספר דקות בדירה אנחנו מגלים אוצרות שאפשר לשחק איתם. מסחטת תפוזים מפורקת, למשל, הופכת למועך בקבוקים ריקים ומספקת תעסוקה נהדרת.
כאשר אני עוברת על המדפים אני מוצאת ספר מושלם לילד שלי – חוברת ללימוד תיאוריה שמכילה ציורי תמרורים ומכוניות. אני מתכננת לתת לו את החוברת לצביעה, אבל הוא מבקש שאקריא לו ממנה. אני לא רוצה להתחיל שם, ומבטיחה להקירא לו ממנה בערב.
מאוחר. אנחנו אוספים את המציאות לשקית שהבאנו מראש, וחוזרים למכונית עם תינוקת רדומה במנשא, ילד שמחזיק מסחטת תפוזים מפורקת, ואמא אחת מותשת אבל מאושרת. בלילה, לפני השינה, אנחנו קוראים מהחוברת, מדברים על סימני הדרך ועל הרכב המנוע.
למחרת הגיבור יגלה שאפשר לפרק את המסחטה עוד יותר, ואני אבלה חצי שעה באיסוף החלקים הקטנים והסבר על סכנת החנק של התינוקת. עוד שיעור בחינוך ביתי מאולתר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: