יום חמישי

אתמול נתתי לפעוט שלי לבחור – לצאת לגן או להשאר איתנו בבית ולצאת לקניון. הוא בוחר בקניון, מתרגש ומשולהב, ממתין ליום חמישי בקוצר רוח.
הוא מתעורר מוקדם מדי בבוקר ולא מצליח להרדם מהתרגשות כמוסה, לא אוכל, לא שותה, בקושי מצליח ללכת לשירותים. בסופו של דבר הוא מוצא מפלט בעולם הדמיוני של הרכבות שלו, ובעולם הזה הוא ממתין לסבאסבתא שלי.
אבל כאשר הם מגיעים, הפעוט שלי מחליט להתנהג באופן ילדותי במיוחד. הוא בורח מהם, מתחבא מתחת לשולחן ומסרב לדבר איתם. סבתא שלי מוצאת בהתנהגות שלו חיזוק לדעתה שהוא לא אוהב אותה כי "ילדים לא אוהבים אנשים זקנים" (ובתוך המשפט הזה היא מכלילה את עצמה כאשה זקנה, ומתעלת רגשות שליליים אל הבן שלי). היא מתעלמת מהשעה המוקדמת ומהעובדה שהוא לא אכל עדיין ארוחת בוקר – הכל תירוצים. הוא לא אוהב אותה וזהו.
"אני רוצה צעצוע." הוא דורש.
"אני לא אקנה לך צעצוע, ולא שום דבר אחר כי אתה לא מתנהג יפה!" סבתא שלי מאיימת עליו בטון הזכור לי מילדותי. אבל ממרחק ארבעת הדורות האיום שלה לא פועל על בני. הוא ממשיך לבכות ולדרוש צעצוע עד שאני עוצרת אותו ומסבירה שאם הוא לא יתנהג בהתאם, אני לא אסכים שיקנו לו צעצוע חדש.
הוא נרגע, מוחה את עיניו ושואל, "אמא, מה זה 'בהתאם'?"
אני מחניקה את החיוך בהסבר, ואנחנו מצליחים לצאת מהבית ולסוע אל העיר הסמוכה.
יושבים בבית קפה. הגיבור שלי מרוח על השולחן בחוסר ענין. ההתרגשות פינתה את מקומה לעייפות ועצבנות, והוא לא מסוגל להתרכז. הוא מילל, צועק, בוכה וגופו אומר את מה ששפתו קטנה מלהגיד – "אמא, אני רוצה הביתה, למיטה שלנו, לאוכל שלנו".
אבל אני לא רוצה לחזור הביתה עכשיו. אני רוצה לשבת עם סבתי בבית קפה ולהתענג על כריך טונה וספל אספרסו ארוך במיוחד. אחרי מספיק חיבוקים נשיקות ואיומים שמטרתם להוציא מעט מהכעס שבתוכו, הוא נרגע, ואפשר לחזור לטייל סביב. סבתי ואני (וגם התינוקת במנשא) מסתכלות בחלונות ראווה, בוחרות בגדי תינוקות ורודים בזמן שהגיבור שלי מטפס על המכונות ופעיל אותן בעזרת הדמיון וכפתורים מהבהבים.
יורדים לקומה התחתונה.
"אני רוצה צעצוע", הוא מבקש ונענה, אך אבוי – בכל החנות אין את הצעצוע שהוא רוצה. הוא הופך בין המכוניות, מחטט בין המשאיות אבל את משאית הזבל שהוא ראה כאשר היינו בחנות הזאת עם אמא שלי – הוא לא מצליח למצוא. בכתפיים מושפלות הוא מודה בתבוסה ומוכן לצאת מהחנות כאשר אני רואה בקרן זווית את מה שהוא חיפש. אני מוציאה את המכונית ועיניו נדלקות – "את זה, בבקשה."
סבתא שלי מוציאה את הארנק, והילד נותן לה חיבוק ונשיקה, "תודה רבה" הוא ממלמל בעיניים מושפלות ומחבק את המשאית הכתומה.
"זה היה לו קשה," סבתא שלי מדווחת, "הוא לא הצליח למחול על הגאווה שלו כדי להגיד תודה." היא מרוצה מהפירוש שהיא נותנת למעשיו, ואני נואשת מלתקן אותה, ורק תוהה – מהו הדבר שגרם לה להיות נוקשה כל כך עד שהיא לא רואה את הרכות שבילד שלי, אלא רק השתקפות של הרצון הקשוח שלה?

חוזרים הביתה, לאוכל שלנו, למיטה שלנו, והוא נרדם ביחד עם אחותו למשך שעות. בזמן ששניהם ישנים אני מנקה את הבית. קצת לכבוד חברים שבאים לבקר בערב, ובעיקר לכבודי.
בערב בת השכנים מגיעה להזמין את הגיבור אליהם למשחק ממושך. רק אחרי שמונה וחצי אנחנו מצליחים לנתק בינהם ולקחת את הגיבור שלי חזרה הביתה. ארוחה קצרה, מקלחת מהירה ולמיטה.
הוא נרדם שוב, מותש מאירועי היום הארוך. מחר יום ארוך יותר – גדוש באורחים שמגיעים לכבוד מסיבת הולדת התינוקת.
אבל זה מחר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: