שבוע אחרון בבית

אני רוצה להשלים את שארית השבוע האחרון שלנו בבית, כדי שהבלוג של הגיבור יסגר ב"צורה יפה", אבל זה יבוא מאוחר יותר.
קודם – קצת מחוויות היום הראשון והשני בגן.
יום ראשון – שניים בספטמבר
יום חדש.
גן חדש.
הפעם אי אפשר לכבות את השעון המעורר. צריך לקום, לצחצח שיניים, להתלבש, לאכול, ולצאת.
הגיבור שלי כבר יודע לשנן ש"היום אני הולך לגן של גדולים", אבל עדיין לא מפנים את המשמעות. הוא מוכן ללכת לגן, אבל רק בתנאי שאני אשר איתו.
ואני?
למרות שנה בבית, כאשר אנחנו מגיעים לגן המסגרת משתלטת עלי. כל ה"צריכים" קופצים, והאינטואיציה שלי נדחקת מפני הכללים.
אי אפשר לחכות בבית עד שהוא מסיים לאכול, כי צריך לצאת בזמן.
אי אפשר להפרד במשך זמן כי צריך להתרגל לפרידות קצרות בבוקר.
אי אפשר לשחק עוד חמש דקות, כי צריך לשבת במפגש הבוקר.
אי אפשר להשאר למפגש, כי צריך לפנות את הגן לילדים.
וה"צריכים" נערמים, ומוחצים אותי. אני לא רואה איך הוא מעסיק את עצמו, רק את החסר במשחק משותף עם הילדים האחרים, כי בגן הרי אמורים לשחק עם ילדים, ואם הוא משחק לבד – משהו לא בסדר.
במקום להתפעל מהיכולת שלו לעמוד על דעתו, לכבד את הבחירות שלו, אני מנסה לדחוק אותו להדביק ולקשט את התמונה שהבאנו לגן כדי שיהיה כמו כל השאר.
וכך, בתוך דקות, היחסים ביננו נשברים. ואני כבר לא האמא הזורמת, המכבדת, נותנת המרחב. אני ילדת גן בעצמי, מנסה לרצות את הגננת כדי שלא להשאר לבד.כאשר מגיעה שעת המפגש אני יוצאת לכניסה. אחרי חמש דקות הגיבור שלי מופיע – "אמא, אני לא רוצה להפגש עם כולם, אני רוצה להמשיך לשחק, אבל הילדים האחרים לא מרשים לי."
אחריו מגיעה אחת הגננות.
יושבים ביחד, מנסים למצוא פתרון. מסכימים שהוא ישחק על הרצפה ליד הילדים האחרים.
הוא חוזר לגן, ואני שוב לבד במשך מספר דקות, עד שרגליו טופפות חזרה אלי. לבסוף הוא מוצא פתרון, "אולי אני אלך לבית הספר?".
רק אחרי שאני מסבירה לו שגם בבית הספר יש מפגשי בוקר, והם ארוכים יותר, הוא מוכן לחזור לגן.
ושוב, אחרי דקות, הוא חוזר. הפעם – כל הילדים יושבים לאכול, והוא לא רוצה לאכול איתם, כי הוא הרי אכל כבר בבית.
"הגננית אומרת שאני חייב לאכול, אפילו שאני לא רעב, ואני לא רוצה."
המצוקה שלו מציפה את עיניו בדמעות, מחביאה את התואר "גננית", שבימים רגילים היה גורם לשנינו לחייך.

וכך זה נמשך – הליכה אל הגן וחזרה אלי, בכל פעם בעיה אחרת, וכלן בעלות עקרון משותף – הוא רגיל להעסיק את עצמו אם כולם עושים משהו שלא מענין אותו, אבל חוקי הגן מחייבים את כולם לשבת ביחד.

הזמן, כרגיל, פותר את הכל. ארוחת הבוקר מסתיימת, והילדים משוחררים למשחקים. אני יושבת עוד שעתיים בחוץ, אבל הוא לא בא.
בעשר וחצי נגמר היום. אנחנו נוסעים אל ההורים שלי לאכול צהריים, לשחק, ואחר כך הביתה ולישון.
בערב כולנו בבית – הוא מתענג על החופש לבחור משחקים בעצמו, לבחור האם לאכול איתנו או לא, לבחור את המשחק האחרון לפני השינה.
בלילה הוא נרדם בקלות יחסית, ואני אופטימית לגבי מחר. הגיבור שלי רגיל לכללים, ואני בטוחה שהוא יפנים את המסגרת החדשה.

טעיתי, כמובן.

יום שני בגן – שלושה בספטמבר

"אמא, גם היום אני אלך לגן?"
"כן."
"בסדר, אבל רק בתנאי שתשארי איתי."

וכאן מתחילה הבעיה. יש לי נתמכת חדשה שאני צריכה לבקר במסגרת אמא'לה אמא'לה (תמיכה_באמהות_טריות‏). קבענו לתשע בבוקר, והחשבון שלי אומר שאם קמים בשש וחצי ויוצאים בשבע ורבע, עדיין תהיה לנו שעה לחיבוקים לפני שאצטרך לצאת.
החשבון תקין לגמרי חוץ מבעיה אחת – הגיבור לא רוצה לצאת מהבית. כלומר, הוא מוכן לצאת בשבע, אבל זה מוקדם מדי, ואני מציעה משחק קצר במחשב לפני היציאה.
המשחק הקצר מתארך, ואנחנו יוצאים באיחור של שעה.
אין זמן להתחבק, אין זמן להפרד, והילד שלי לא מוכן להרפות מאמא. אני מזכירה לו ….

המשך יבוא…

יום שני בגן – המשך

אני מזכירה לו שאני צריכה ללכת, אבל כמובן שזה רק גורם לו להצמד חזק יותר, "אמא, אולי אני אעזור לך עם החברה שלך?"
ואני לא מוצאת את המילים להסביר מדוע היום, בניגוד לכל השנה האחרונה, הוא לא יכול לבוא איתי.
יש אמהות שנשארות לשעת המפגש, ואני מחליטה להשאר גם. הוא יושב עלי, מסרב אפילו להוריד את התיק, כל ישותו זועקת "אני כאן רק לרגע, וכבר אני הולך".
משחקים משחק שמות, כל ילד מקבל קוביות ואומר את שמו.
הבן שלי מסרב להשתתף במשחק. מסרב אפילו לומר את שמו, רק יושב, משרבב את שפתיו, ומוודא שאני לא הולכת ממנו.
מתיישבים לאכול. אנחנו מסכימים שניפרד אחרי שהוא יסיים לאכול את הפיתה שלו.
הוא מסיים את המחצית הראשונה, ואני קמה ללכת.
"לא, אמא, יש לי עוד פיתה!"
אבל כבר תשע וחצי, ואני חייבת לצאת, ואני מחבקת, ומסבירה שוב ומנשקת ויוצאת מהדלת, וטפיפות רגליים רצות אחרי, וילד מתייפח נופל אלי, נאחז בבגדי וזועק, "אמא אל תלכי!"

והנה זה קורה.
חיבוק נוסף, אני מרימה אותו, מחזירה אותו לגן, מניחה אותו בידיה של אחת הגננות, והוא ממשיך להאחז בי. תחילה בגוף, ומשאני מתנתקת ממנו הוא אוחז בידיים, במכנסיים ולבסוף ברצועה של התיק.
אני ממהרת מהגן, כמעט רצה, בכיו רודף אחרי, מצליחה לעצור את הדמעות שלי עד שאני מתקשרת לבנזוג לנחמה, והן פורצות.
"תזכיר לי למה זה טוב?"
והוא, אהוב ליבי, מדבר עלי, על התחושות שלי, מאפשר לי לפרוק את הבכי שלי.

יושבת עם הנתמכת שלי, ואחרי שעה הטלפון מצלצל – "הוא הפסיק לבכות, ומשחק עם ילדים אחרים", הגננת מוסרת, מוודאת שהאם ההריונית תדע שדואגים לבנה.
חוזרת לגן לקראת הצהריים. התיק של הגיבור שלי מוטל על הרצפה, במקום בו ישבנו בבוקר. הוא משחק בצד, שקוע. כורעת לידו, מחייכת אליו.
"אמא," חיוכו מאיר, "דאגתי לך!" ומחבק אותי.
משחקים עוד קצת, עוזרים לגננת לחתוך פירות לארוחה, ומחליטים לצאת.
עכשיו הבכי מגיע.
שמו כתוב על התיק שלו בטוש, וגם על הסנדלים. רק עכשיו הוא שם לב, והדמעות פורצות – "אבל אני לא רוצה שהשם שלי יהיה כתוב על התיק! תמחקי את זה! אני רוצה תיק שהוא רק ירוק!"
ולא רוצה לצאת, ולא רוצה ללכת, ולא רוצה חיבוק, והכל רע.
יוצאים, בסוף.
מגיעים לאוטו.
השעה עשרה לשתיים עשרה. שנינו רעבים, שנינו עייפים, ואני מציעה בית קפה.
הוא מסכים, ואנחנו מנסים בית קפה חדש. היינו בו בפעם האחרונה לפני שלוש שנים וחצי – אז הוא עוד היה בעגלה, ואני התפעלתי מהבן של חברתי שכבר ישב בעצמו.
אחרי השניצל והפירה מצב הרוח של שנינו משתפר – הוא מגלה אקווריום דגים, ולאחר מכן הולך להסתכל על המטבח. כאשר מגיע הזמן לקינוח הוא מוצא לעצמו מלצרית, ניגש אליה, מתחקר אותה לגב סוגי הגלידות, מזמין לעצמו, וחוזר לשולחן רק כדי להראות למלצרית מי האמא שלו.
עדר מלצריות מתאסף סביב הגיבור שלי, והוא מדבר איתן. אני לא שומעת את השיחה, רק את פרצי הצחוק.
גיבור קטן וזהוב במרכז מעגל מבוגרים.

נוסעים הביתה.
הולכים לישון לשעה.
יוצאים שוב – לפגישה עם הדיאטנית. הוא מלווה אותי, ולאחר מכן מבקש סוכריה, כמו בפעם הקודמת שהיינו שם. הוא מקבל סוכריה, ואנחנו ממשיכים במסע. אוספים את אבא ונוסעים שוב לגן.
"הפעם לא תשאירו אותי שם לבד, נכון אמא?"
נכון.
"אז אני מסכים שניסע לשם."
נפגשים עם הגננות, מדברים על השנה האחרונה. איך מסכמים 365 ימים בשיחה של דקות?
"הוא היה איתי בבית."
וזה מספיק.
הוא היה איתי בבית.
ועכשיו כבר לא.

השבוע האחרון בבית – שאריות שלא נכתבו

יום שלישי

בבוקר אנחנו אמורים להפגש עם סבא וסבתא שלי לפני שהם טסים לחו"ל, אבל זה מתבטל ובמקום זאת אנחנו נפגשים רק עם אבא שלי. אוכלים ארוחת בוקר ארוכה בבית קפה, צוחקים, מסתובבים, נפרדים.
בערב אורזים את החתולה בקופסא שלה ויוצאים אל הוטרינר.
בחדר הכניסה יש כלב חום עם פרווה חמימה והגיבור שלי מלטף אותו, משקיע את הידיים בפרווה הסבוכה, עד שמגיע תורנו להכנס לוטרינר.
"זאת החתולה שלי, נמש." הגיבור מציג אותה בפני האיש הגבוה בחולצת הניתוחים הירוקה.
"הבאת אותה בשביל לקבל חיסון?"
"לא, בשביל טיפול לתולעים." אני מתערבת לפני שהגיבור יחליט לחסן את החתולה.
"כי אנחנו לא רוצים שהיא תהיה חולה," הילד מוסיף בארשת פנים חשובה.
הוטרינר צוחק ומוריד את הסטטוסקופ.
"אתה יודע מה אני עושה?" הוא שואל את הבן שלי.
"אתה מקשיב ללב שלה." הילד עונה.
הוטרינר מחייך, "וגם לנשימות שלה. אתה רוצה לשמוע גם?"
הגיבור מסרב. יש לו סטטוסקופ בבית – הוא לא מעונין לנסות גם כאן.
הוטרינר מכין את החומר, מסביר לגיבור שלי על התהליך, עוזר לו לטפס על כסא גבוה כדי שהוא יוכל לראות את הזריקה.
"תזהר שהיא לא תברח!" הילד אומר לפני שהמחט ננעצת בעורפה של החתולה הכנועה.
היא לא בורחת.
מסיימים, אורזים את החתולה חזרה, יוצאים ללובי.
"אמא, תראי! יש כאן עוד כלב!"
כמה מפתיע – למצוא כלב אצל הוטרינר.
הגיבור מלטף אותו, משחק איתו, ומבקש רשות להכנס איתו לךבדיקה. אני מסכימה, מניחה את קופסת החתולה מתחת לכסא שלי ומתיישבת לקרוא עיתון.
הגיבור נעלם עם הכלב, בעליו והוטרינר בחדר בדיקות. אחרי דקות רבות הוא יוצא, זיק בעיניו.
"בפעם הבאה את לא נכנסת בלעדיו, רק איתו, את שומעת?" אני צוחקת. הוטרינר מחייך ונפרד מהגיבור שלי.
חוזרים הביתה.
משחררים את החתולה בבית, והגיבור רץ אל בובת הכלבה שלו ובודק אותה, את העיניים, את השיניים. מסתבר שהיא חולה מאד וצריך לתת לה חיסון וטיפול נגד תולעים. הוא מטפל בה ומשכיב אותה לישון כדי שתחלים.
מאוחר יותר החתולה מתגברת על הטראומה וחוזרת להתכרבל איתנו בסלון.
"אמא, נמש כבר לא חולה, נכון?"
לא, היא בריאה לגמרי, וכך גם בובת הכלבה שלו.

יום חמישי

יום רביעי הוא יום פיג'מה איטי. בערב הגיבור שלי נשאר עם בייביסיטר ואנחנו יוצאים לבקר חברים. כאשר אנחנו חוזרים הוא כבר ישן, אבוד בעולם חלומות ילדותי.

ביום חמישי יש לנו פגישה ראשונה בגן, להכיר את הילדים האחרים, להתרגל למקום.
חונים במגרש חול, והגיבור מבקש להוריד את הסנדלים כדי שהחול לא יכנס אליהם.
כל ההורים וכל הילדים מתכנסים בגן, וההיררכיה ברורה – אלה שזוהי להם השנה השניה משתלטים על הצעצועים, מוליכים את ההורים שלהם למקומות האהובים עליהם.
החדשים, כמונו, מפוזרים על השטיח בין החבורות הוותיקות, גונבים חלקי שיחה מאחרים, מחליפים מבטים מבוישים.
הגיבור שלי ממציא לעצמו משחק – הוא מעמיס קופים ממשחק אחד על משאית, ושופך אותם בתוך בית בובות. הוא מעסיק את עצמו, כרגיל, לא יוצר כמעט קשרים עם אחרים.
אני יושבת לידו על השטיח, מתביישת ליזום שיחה עם אמהות אחרות, מתביישת בבושתי.
הגיבור שלי מסרב להצמיד תג עם שם לחולצתו, מסרב לקשט את התמונה שהבאנו איתנו כדי לתלות על הקיר, מסרב לדבר עם ילדים אחרים או לשחק איתם.
ואני, במקום לאפשר לו למצוא את מקומו בשקט, רק משווה אותו לאחרים, שוכחת שהילד שלי לעולם לא נפתח בפני אחרים בקלות, שתמיד עוברות שעות עד שהוא מרגיש בנוח במקום זר והומה.

השעה מסתיימת, אנחנו יוצאים.
חוזרים הביתה, מחליפים בגדים, מכינים שני תיקי גב – אחד לי ואחד לו, יוצאים לים.
יש "אירוע מיוחד של האגודה" ‏‏ לכבוד סיום הקיץ, ואני יודעת שהבן שלי יהנה ממנו.
מגיעים לחוף פרישמן בתל אביב לקראת השקיעה. הילד שלי כבר מכיר את החברים שלנו, רץ אליהם בקריאות שמחה. הם עסוקים בליטושים אחרונים של הערים הבנויות בחול, ואנחנו חוזרים לאכול אבטיח, לשתות משהו קר, לנשום.
"אמא, אני רוצה להכנס למים, אבל רק עד הרגליים." כך אנו עומדים, במכנסיים מופשלים, מאפשרים לגלים ללחך את כפות הרגליים, מאזינים לחול ולמלח.
בנית קרתגו כבר הושלמה, ומנהלת האירוע מכריזה כי הגיע הזמן להחריב את ערי החול. הגיבור שלי מציב את הטרקטורים שהביא עימו, וכאשר האות ניתן – טרקטורי הפלסטיק נכנסים לשחזור העיר העתיקה ורומסים אותה. אנשים מבוגרים קופצים על הארמונות והגיבור שלי נוטש את הטרקטורים ומצטרף לקפיצות, והאושר על פניו זהה לזה הזורח מפני המבוגרים ממנו.

אוספים צדפים, מטיילים על שפת הים, צוחקים אל הגלים, חוזרים אל כולם.
מתארגן מעגל סיפורים, שבו כל אחד מהמשתתפים מתבקש להמציא סיפור מופרך ככל הניתן. הגיבור שלי מכורבל עלי, מוצץ בפיו ונראה כישן עד שבאמצע אחד הסיפורים הוא נעמד ומודיע, "גם אני רוצה לספר סיפור!"
הוא ממציא סיפור קצרצר, ומדושן עונג נשכב שוב בחיקי עד שהערב מסתיים.
מאוחר, נוסעים הביתה.
הוא נרדם לפני שאנחנו יוצאים מתל אביב, וכאשר מגיעים למגרש החניה אני מזעיקה את בנזוגי שיקח אותו הביתה.
מוותרת על מקלחת, מאפשרת לילד שלי ללכת לישון ברגליים עטויות גרבי חול וראש עמוס סיפורים.

שישבת

ימים אחרונים בבית.
הפורומים באינטרנט מלאים במחאות הורים על שהחופש ארוך מדי, שאין מה לעשות עם הילדים, שכל הזמן צריך לספק להם גירויים, ואני לא מבינה. הילד שלי מסתפק בלהתכרבל עלי, לשחק עם המכוניות שלו, לפגוש חברים.

בשבת באים אלינו חברים. הבן שלהם מבוגר מהגיבור שלי בשנה בדיוק, אבל ההפרשים מצטמצמים עם הזמן. לפני שנתיים הם התפעלו שהגיבור עדיין יונק, ואנחנו התפעלנו שהילד שלהם ישן בלילה בלי חיתול.
עכשיו הילדים משחקים ביחד, וחוץ מהגודל דבר אינו מפריד בינהם.
"בואו נשחק ביחד!" הגיבור מכריז, והאורח מסכים.
"במה נשחק?"
אני מצפה שהוא יציע פאזל, או מכוניות מירוץ.
"בואו נשחק במעגל סיפורים!" הילד שלי אומר ומסדר אותנו במעגל, כדי שנוכל לספר כל אחד סיפור.
ארוחת הצהריים מוכנה, והמעגל נדחה לאחרי האוכל, ולאחרי הקינוח, ולאחרי הקפה, ולבסוף האורחים יוצאים ואנחנו נשארים בבית.
"אמא, בואי נשחק מחר במעגל סיפורים," הגיבור שלי מבקש לפני השינה, ואני מסכימה, מקווה שגם אחרי שהוא ילך לגן הוא ישאר הילד שלי שמלביש משחקי מבוגרים על ילדים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: