יומיים

יום ראשון

יום עמוס.
השעון המעורר מצלצל, ואני לוחצת על הסנוז.
עוד שמונה דקות, ועוד שמונה דקות, ופתאום חייבים לצאת מהבית מהר.
"קום, חמודי, רוצה ללכת לראות את הפרות?"
הוא מתעורר, נועל סנדלים, מארגן לעצמו תיק עם צעצועים לדרך ומחכה לי ליד הדלת.
אני עדיין בפיג'מה, מורחת פיתות וממלאת קופסאת קורנפלקס לדרך.

מזמינה מונית. תחנת הרכבת קרובה, אבל אנחנו מאחרים.
מגיעים, קונים כרטיס – הוא בוחר את המכונה, אני רק מעבירה את כרטיס האשראי.
עולים על הרכבת.
הגיבור מוצא את הקטר, והדלת פתוחה, "אפשר להסתכל בפנים?"
אני מבקשת, נהג הקטר נעתר, והגיבור מתיישב על הכסא הגבוה, מדליק ומכבה כפתורים עד שצריך להתחיל לנוע, ואנחנו יוצאים לקרון.
"אני רוצה להנסיע את הרכבת!" הגיבור שלי מוחה, "אני יכול לשבת על הברכיים של הנהג." הוא אומר בתגובה להסבר שלי שאין מקום בשבילו בקטר.
הוא נרגע, ואנחנו נוסעים.

מחליפים רכבת בתל אביב.
יש לנו חצי שעה עד שהרכבת שלנו תגיע, ואנחנו מנצלים אותה כדי לאכול קצת יוגורט ולבכות שאנחנו עייפים.
"אמא, אני לא רוצה רכבת כחולה, אני רוצה רכבת אדומה."
המשאלה מתגשמת – רכבת דו קומתית, עמוסת חיילים עייפים עוצרת ברציף. הגיבור מתפתל בין המושבים, מחפש מקום לשנינו.
נוסעים.
בדרך שותים מים, משחקים עם הטרקטורים, מסתכלים מהחלון על תחנות רכבת אחרות, אנשים אחרים, ערים אחרות.

מגיעים.
חברה אוספת אותנו מהתחנה אל הבית הצהוב בקיבוץ. הבן שלה מבוגר מברק בשנה וחודש, יודע כבר לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר ועל קורקינט עם שני גלגלים בלבד.
הילדים מתכתשים מעט, מדברים מעט, משחקים מעט. קצת ביחד וקצת לחוד.

"אמא, אני רוצה כבר לראות את הפרות הקטנות!"
ואנחנו יוצאים לרפת.
בדרך עוצרים באורווה. הגיבור שלי מלטף סוס ומחבק כלב. שניהם מגיבים אליו, וגורמים לו לחייך.
מסתכלים על עוד סוסים, סגורים מאחורי גדר נמוכה. הוא רוצה להכנס לחצר שלהם, אבל אני מצליחה לשכנע אותו שעדיף שישאר לידי.

עצירת פיפי, וממשיכים לרפת.
בדרך נתקלים בבעיה – הרפת נמצאת מעבר למשטח חול גדול. הגיבור שלי לא מוכן ללכת על חול עם סנדלים, כי החול נכנס לסנדלים ולא נוח לו. מצד שני, כאשר הוא מנסה ללכת יחף מתברר לו שהחול חם מכדי לדרוך עליו.
אני מציעה שתי אפשרויות – או שהוא ילך עם הסנדלים על החול, או שנחזור הביתה.
הגיבור חושב, מצחו מתקמט, ואז עיניו מוארות – "אמא, יש לי רעיון נהדר! אני ארוץ על החול, ואז לא יהיה לי חם!"
ואכן, במשך שעתיים וחצי הוא רץ על החול שמתחמם בשמש הצהריים.

מתחילים בסיור בין העגלים, "אמא, אני רוצה לראות פרות קטנות!"
אני מנסה להסביר שאלו עגלים, והם קטנים, אבל מכיוון שהם יותר גדולים ממנו, הוא ממאן לשמוע.
על סף בכי אנחנו מגיעים לרפת שבה מרוכזות הפרות לפני חליבה. עכשיו הוא משתכנע – הפרות שראינו קודם לכן הן אכן קטנות, כי אלו פרות מאד גדולות.
אני רואה רק את הכוכים הקטנים, הצפיפות, הלכלוך, אבל הוא מתפעל מהפרות, מהחציר, מהמחלבה. כרגיל – הראיה שלו צלולה יותר משלי.

הטיול פותח שאלות חצי פילוסופיות:
"אמא, למה את לא מרשה לי לאכול חציר?"
ומאוחר יותר, כאשר אנחנו חוזרים לחול – "אמא, למה השמש כל הזמן מחממת את החול?"

הכלב שפגשנו באורווה עוקב אחרינו לרפת, ולפעמים לא ברור מי עוקב אחרי מי. הילדים כבר מסתדרים מצוין בינהם, רצים לפני שתי האמהות המשתרכות בשמש. הגדול מסביר לבן שלי על קוטפות הכותנה שחונות בסככה, והגיבור חוקר אותו על ברגים משונים שהוא מוצא.

עייפים, צמאים, ואדומים, אנחנו מתחילים לחזור הביתה.
"אמא, אני לא רוצה הביתה!"
ואני מבינה, ומתקנת את עצמי – לא הביתה, לבית של החברים החדשים שלנו.
הוא מסכים. עייף, רעב, צמא, אבל ממשיך ללכת. הכלב עדיין מלווה אותנו, והגיבור פותח בתחרות ריצה איתו עד הבית. הגיבור מנצח, אבל רק כי הכלב החליט באמצע הדרך לסטות לבית אחר.

מגיעים.
שותים, אוכלים חצי פיתה עם חלבה, משחקים עוד קצת.

הרעב מנקר אצל ארבעתנו, והחברה שלי מציעה שנצא לחדר האוכל. אני מסבירה לגיבור על הרעיון, והוא מתפלא – "מה, חדר אוכל *מחוץ* לבית?"
אכן כן, ועוד קצת הסבר על צורת החיים הקיבוצית, ויוצאים.
כל אחד מקבל מגש ואוכל. הגיבור מסכים לטעום רק מהפסטה ברסק עגבניות. לא נורא. אני אוכלת את המנה הבשרית שלי, את שלו, ואת המלון של שנינו. לקינוח יוצאים לסופר הקרוב ואוכלים גלידת תות.
יש בריכת דגים, וכלב חדש, וקצת צל, וכולנו משתרעים ומעכלים עוד קצת בחוץ לפני שיהיה חם מדי.

אחרי שהגיבור מסיים להאכיל את הדגים בעלים מהעציצים הסמוכים לבריכה, ואני מסיימת לדבר עם הבייביסיטרית, והילד הגדול מסיים לרכוב מסביב וכולנו מרגישים שהגיע הזמן לחזור למזגן – יוצאים שוב לבית.
הגיבור מגלה את הרכבת המופלאה של המארחים, ויושב להרכיב אותה. אנחנו משתרעות בסלון ושותות מים קרים, עד שמגיע הזמן לזוז.
נועלים סנדלים, ממלאים בקובק מים לדרך, ויוצאים.
לרכבת, צפונה.
"אמא, איזו רכבת תגיע?"
כחולה, מרובעת. זה מספיק טוב.
הוא מאד עייף, והצעצועים שלו מספקים מנוחה רגעית בלבד. אוכל קצת קורנפלקס, שותה קצת, והנה – מגיעים לתחנה בתל אביב.
"עכשיו אני רוצה רכבת אדומה!"
ושוב, המשאלה מתגשמת, ואנחנו יכולים לבחור מקום בקומה העליונה.
ילד אחד רץ ברכבת, וגם הגיבור שלי רוצה. אני מסרבת, ואחרי דיון אנחנו מגיעים להסכם – הוא יוכל לרוץ אחרי שנגיע לתחנה שלנו וכל האנשים ירדו.
מגיעם לתחנה שלנו.
הוא רץ.
מעלה ומטה, לאורך המסדרונות, עד שאני קוראת לו, ואנחנו יורדים.

חם לי מדי, לוקחים מונית הביתה.
מדליקים מזגין, עושים פיפי, וכבר חברה מגיעה לבקר עם שתי בנותיה. הגדולה מבוגרת מהגיבור שלי בחודשיים, הקטנה בת 10 חודשים.
שני הגדולים משחקים בינהם והודפים בכל פעם את הקטנה. לקראת שש בערב הגיבור שלי מותש לגמרי, ואנחנו נפרדים מהחברות.

מדליקים "הופ".
הוא שרוע על הספה, אני הולכת להשלים שעות מחשב.
אבא חוזר הביתה, והגיבור מתמלא מרץ. הוא מספר לאביו על כל החיות שפגשנו היום – סוסים, פרות גדולות, פרות קטנות, כלב וזבובים.
אני מכינה פיצה בזמן שאבא מכין לילד אמבטית קצף. הוא טובל בה עד ששיירי הריח מהרפת מוסרים ממנו, ויוצא חמים, ונקי ומקומט.

אוכלים.
מצחצחים שיניים.
הגיבור מקבל ארכה – הוא יכול לשחק בחדר שלו בזמן שאנחנו רואים את ד"ר האוס, אבל הוא לא מנצל את הזמן. במקום הוא מביא את המוצץ מחדר השינה ומתכרבל עלי. בסיום כתוביות הפתיחה הוא כבר ישן.
נשיקה, למיטה, לילה ארוך ויום חדש מחכה מחר.

עוד חמישה ימים.

יום שני

"מה נעשה היום?"
הוא שואל בכל בוקר.
"היום נלך לחתונה."

ובערב הולכים לחתונה.
הוא מסרב "להתלבש יפה", ובהברקה רגעית אני אומרת לו שהוא צריך להחליף חולצה כי שלו מלוכלכת, אבל החולצה שאבחר לו היא רגילה לגמרי, ובכלל לא יפה.
הוא נעתר, ולובש את אחת החולצות הרשמיות שקנינו לו לאחרונה. הוא יפהפה, ושנינו מתאפקים שלא לספר לו עד כמה הוא יפה, כי ברור שברגע שהוא יבין שהוא לובש משהו מיוחד – הוא ידרוש להוריד את החולצה.

הגיבור מבקש להביא צעצועים, ואני מסכימה, אבל לפני שיוצאים הוא מחליט להביא איתו את הקורקינט.
בסדר.
מגיעים.
יוצאים מהמכונית.
מגרש חניה ריק ומזמין מחכה לו מחוץ לאוטו, והוא מבקש לרוץ לידנו. אני מאשרת, והוא מרים את רגליו, אבל אחרי שני צעדי ריצה משתטח על האספלט ופורץ בבכי. שתי הברכיים שלו מדממות, ואחת מכפות הידיים גם כן שרוטה.
אנחנו נכנסים לאירוע כאשר הגיבור על הידיים של אבא שלו, דמעות על לחיו. מחייכים לחתן ולכלה ורצים לשירותים, לנקות את הדם, ולהרגיע את הכאב במים קרים.
הבכי דועך, ואפשר להתחיל.
יש בריכת דגים, והפעוט מבלה דקות רבות בהתבוננות בהם, מאפשר להוריו להתחבק כיאות עם החתן והכלה, לחפש אוכל ולשתות משהו.
בזמן החופה הוא רץ על הדשא, אבל ארחי שהטקס נגמר הוא מוצא פרח קטם ומביא אותו לכלה. בחיוך מבויש הוא מושיט לה את הפרח, והיא מחייכת אליו, "אתה הילד הכי חמוד שאני מכירה," היא אומרת לו, והוא רץ להביא לה מקלון דשא יבש.
אני מצליחה לשכנע אותו שלא לתת לה את הדשא, כי בשמלה אין כיסים, ולא יהיה לכלה איפה לשמור את הדשא.
חוץ מזה – כבר התחילו לחלק את האוכל. זה משכנע אותו ואנחנו נכנסים.
הרעש מהמם את שלושתינו, אבל האוכל מסיח את הדעת.

מתחילים הריקודים, והגיבור מושך ביד שלי – "אמא, בואי לרקוד איתי." אני מאלתרת ריקוד מיוחד – אני יושבת על כורסא ליד הרחבה, והוא מקפץ לידי, מניע את ידיו באוויר ומסתובב. אחרי שלושה שירים אני לא עומדת בפיתוי, מורידה נעליים ומצטרפת אליו. שנינו רוקדים טוויסט.
שלושתינו, בעצם, כי הבטן שלי נעה גם היא במקביל לתנועות שלי. התינוקת בפנים ישנה, אבל המעטה החיצוני שלה מתנועע.

חוזרים לשולחן, שותים, אוכלים עוד קצת.
כולנו עייפים.
נוסעים הביתה.
עכשיו הגיבור ואביו כבר במיטה, ישנים, ורק אני עוד מקלידה, לתעד את הימים המשותפים האחרונים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: