יום רביעי

הוא קם לפני, מבקש שאדליק לו "הופ". יש כבר שגרה קבועה – קודם הוא צופה ב"חבורת איינשטיין", אחר כך אוכלים ארוחת בוקר, אחר כך יש את "כוח הצלה", ואז מתחיל היום.

הוא אורז את התיק שלו, אני את שלי.
"אמא אל תשכחי את הפיתות!"
טוב שהוא מזכיר לי. ברגע האחרון זורקת את הקופסא לשקית, מוסיפה אגוזים בשבילי, הוא עולה על הבימבה שלו, ושנינו יחד יוצאים לדואר.
הוא נעצר מחוץ לתופרת, "אני רוצה להגיד לרותי שלום."
נכנסים. כבר חודשים הוא לא ביקר אצלה, אבל היא זוכרת אותו, מחייכת אליו.
הקומה העליונה מקבלת נופך מיסטי אצלו – מאז שהוא מכיר את התופרת השכונתית הוא רוצה לטפס לשם, ובכל פעם היא לא מרשה לו מסיבות אחרות. פעם זה היה מכיוון שהוא היה יחף, והיא לא רצתה שהוא ידקר מהסיכות.
הוא עדיין זוכר את זה, "אני רוצה לעלות לקומה השניה, יש לי סנדלים!" הוא מראה לה, אבל היא לא מסכימה.
הפעם התירוץ הוא שיש שם בלגן, והיא לא רוצה שהוא יראה.
הילד מאוכזב, אבל מתרצה.
יוצאים החוצה. יש שולי בטון אדומים שאפשר לטפס עליהם ולספור את החרכים בבטון.
"אמא, הדואר נורא רחוק." הוא אומר בנימה מיואשת.
"נכון, וגם מאד חם." אני מסכימה, ושנינו ממשיכים, למרות המרחק ולמרות החום.
"נהיה בתוך הדואר או מחוץ לדואר?"
"בתוך הדואר, כי אני צריכה לשלוח חבילה."
הוא חושב, "אבל יהיה לי משעמם שם!"
"אני מוכנה שתשחק בצעצועים שלך בדואר."
עכשיו הוא מחייך, וממשיך במרץ מחודש לבנין בעל הדלתות האדומות וסמל הצבי הרץ.
לוקחים מספר – אחד לי ואחד לו.
אני מתחילה להכניס את הספרים שאיתי למעטפה גדולה, והוא שופך את כל הצעצועים שלו על הרצפה. העכביש טווה קורים סביב הכיסאות, הג'יפ מזהיר את כל העומדים בתור שיש סכנה, והמחפר נלכד בדרך.
אשה בהריון מסתכלת עליו ומחייכת.
"אמא, אני רוצה לספר לה על העוקץ של העכביש שלי."
אני מבקשת רשות, היא מסכימה, והגיבור הקטן לוקח את בובת העכביש אל האשה הממתינה. הם משוחחים בינהם בזמן שאני מתגברת על המעטפה, ותורינו מגיע.
נעמדים ליד הדלפק, "אמא, אני רוצה להסתכל."
עוזרת לו לטפס, והוא מביט על האשה מאחורי הדלפק שמדפיסה את הקבלה.
"קח בולים," היא מושיטה לו ריבועים כחולים של דואר אוויר.
"אני לא רוצה להדביק," הוא מחזיר לה אותם, "אני רוצה להיתלות."
ובמילים אלה הוא מניף את רגליו באוויר ונשאר תלוי בעזרת הזרועות בלבד.
אני לא מתרגשת, אבל המנקה רצה אלי ומחזיקה אותו.
מזל שיש מיזוג – הפלישה למרחב שלנו לא מטרידה אותי. אני מודה לה, אומרת שהוא לא יפול, והיא עוזבת אותו.
הוא, כמובן, לא נופל.

אוספים את הצעצועים, ממשיכים למגרש המשחקים.
הוא מוריד את הסנדלים ורץ למגלשות. עושה ניסיונות בחול – מתברר שהחול המוצל קר, אבל החול החשוף לשמש חם. גם המשחקים שנמצאים בשמש חמים לו מדי, והוא מסתפק במשחקים בחצי מהגינה, מעדיף את תחושת החול על הרגליים היחפות על פני הכבילה לסנדלים.
נדנדות, מגלשות, ריצה על הדשא.
"אמא, אני צמא," ואחרי שהוא מרוקן רבע בקבוק, "אמא אני רעב."
מתכרבל עלי, אוחז את הפיתה ביד אחת, נותן לי ללטף את ראשו הזהוב.
הרוגע לא נמשך זמן רב – החבר הישן שלו מגיע לגינה, והוא נמשך למשחקים איתו ועם אחיו הקטן. הדינמיקה בינהם מדגישה את הבדלי האופי – הגדול חוטף צעצועים, יוזם משחקים תחרותיים. הילד שלי לא מגיב בכלל – כאשר חוטפים לו את הטרקטור הוא אומר, "זה שלי, תחזיר לי." מושיט את היד, ומקבל בחזרה. כאשר הילד הגדול מנסה למשוך אותו למשחק שלא מתאים לו, הגיבור שלי פשוט הולך למקום אחר ומשחק בעצמו.

שני פועלים מגיעים ומתחילים לשפוך חול חדש בגינה.
להלן הבדלי הגישות בין שני ילדי הגן שהיו שם לבין הבן שלי – ילדי הגן קפצו על החול, שרו ורקדו.
הילד שלי קפץ על החול, שר ורקד, ואחרי מספר דקות עקב אחרי הפועלים, הבין מהיכן הם מביאים את החול, הסתכל עליהם מעמיסים את המריצה, יזם איתם שיחה, רץ לצידם, ולאחר מכן הצטרף להמשך השירה והריקודים עם הילדים האחרים.

ואני מתחילה להרגע – אולי הוא כן יסתדר בגן, אולי השהיה עם ילדים אחרים תעשיר את עולמו ולא רק תפגע בו, ואולי – הדמיון שלי עובד יותר מדי, והגיע הזמן לשחרר את הגיבור שלי כי הוא תמיד יהיה הילד שלי.

עוד שמונה ימים לתחילת הלימודים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: