יום חמישי

היום בסימן המתנה.
קמים מאוחר, מחכים לחשמלאי שיגיע בצהריים. בינתיים צובעים קרטון בצבעי גואש, משחקים עם הטרקטורים, עושים כביסה.
רואים טלויזיה.
הבנזוג ואני רוצים לצאת בערב, אז אני מחליטה להשאיר את הגיבור ער במקום לתת לו לישון צהריים, כדי שיהיה עייף בערב. היום מתוכנן היטב – בצהריים יגיע החשמלאי, אחר כך נצא לקניות, נחזור, נאכל ארוחת ערב, מקלחת, פיפי ולישון – אולי הוא אפילו לא יראה את הבייביסיטרית החדשה.

החשמלאי מתקשר באחת להודיע שהוא יגיע רק בשתיים.
הגיבור מרוח על הספה, מתחיל באיתותי "אני עייף". אבל – אי אפשר להשכיב אותו לישון, כי ברגע שהחשמלאי יגיע הוא יתעורר.
מעבירים קצת את הזמן, מכינים קוסקוס, אוספים צעצועים, הוא מריץ את החתולה עם הכדור הירוק הקטן שלה.

החשמלאי מגיע, והגיבור מתעורר.
הוא קודח בתקרה ומתקין את המנורה הראשונה מהארבע כאשר הטלפון שלו מצלצל.
"מצטער, אני חייב לצאת," הוא מתנצל, "אני אחזור עוד שעה."
משאיר את הכלים ויוצא.
אני סומכת עליו – הוא יחזור.
בינתיים צריך להעביר את השעה עד שהוא יגיע. אי אפשר לצאת החוצה – לא נספיק לחזור בזמן.
מתיישבת למחשב, הגיבור עלי, עוזר לי להתכתב עם חבר ב ICQ.
פתאום אני מרגישה שהראש שלו נשמט, "חמודי," אני מנסה, "לא להרדם, תתעורר."
"אמא," הוא ממלמל, "אני לא ישן, רק נח קצת".
ארבע וחצי – הילד ישן.

הלך התכנון לדלג על מנוחת הצהריים.
לא נורא, החשמלאי יחזור עוד מעט, ואז הגיבור שלי יתעורר שוב.
"עוד מעט" מתברר כשלוש שעות – רק בשש הוא חוזר, ואני מצליחה להעיר את הפעוט המנמנם.
החשמלאי מתקין את המנורות, הפעוט נותן לו עצות, ובינתיים אני מכינה אותו לבייביסיטר שתגיע בעוד שעה.
אני לא יכולה לחתוך סלט – החשמלאי עובד על הספוטים מעל השיש. אני לא יכולה להתקלח – יש אנשים זרים בבית שלי.
אני יכולה רק לשבת על הספה ולהרים רגליים. לא שזה רע, אבל יש לי המון להספיק בחצי השעה עד שהבייביסיטר תגיע.
אופס, רבע שעה – היא מקדימה, מחייכת.
אני מעירה את הבנזוג, שלפחות אחד משנינו יספיק להתקלח.
החשמלאי מסיים, ואני מטאטאת את הבית, חותכת סלט.
המונה דופק – כל רגע שאנחנו נשארים בבית ביחד עם הבייביסיטרית עולה לנו כסף. כסף מבוזבז.
סידורים אחרונים – מסבירה לה שהילד התעורר רק בשש בערב, ובגלל זה הוא לא ילך לישון בשמונה אלא בעשר.
היא ממשיכה לחייך.

אורזת את הסלט, מחליפה למכנסיים, יוצאים לחברים.

אחרי חצי שעה מתקשרת לוודא שהכל בסדר בבית.
הכל בסדר.
אחרי שעה מתקשרת שוב.
הפעוט בוכה ברקע, ואני מונעת מעצמי לזנק אל הדלת ולחזור הביתה.
אחרי שעתיים הבייביסיטרית מתקשרת, נותנת לי לדבר עם הילד.
"אמא," הוא בוכה, "היא לא צחצחה לי שיניים כמו שאני אוהב."
לא מצליחה להבין האם היא צחצחה לו מהר מדי או לאט מדי, וזה גם לא משנה. הטון אומר את הכל – הוא עייף, מרוט, צריך לישון.
מתדרכת את הבייביסיטרית לגבי הרגלי השינה שלו (בפעם החמישית, אבל מי סופר?)
אחרי שעה שוב טלפון – הוא לא מפסיק לבכות, והיא שואלת אם זה בסדר מבחינתנו שהיא תשאר איתו בחדר עד שהוא ירדם.
נותנת לבנזוג לטפל בזה.
שעה נוספת חולפת ללא טלפונים.
מתקשרת אליה – שקט.
מתקשרת אחרי עוד חצי שעה – עדיין שקט.
אחרי עשר דקות – טלפון ממנה.
הגיבור ישן.
אחת עשרה וחצי.
"את רוצה שנחזור?"
"מה פתאום?" הקול שלה מגחך, "תהנו."
ואנחנו נהנים.

זה לא היה לילה ראשון בלי אמא, אפילו לא לילה ראשון בלי הורים. אבל זה היה לילה ראשון שבו הגיבור שלנו הלך לישון עם מישהו זה בבית, ואני גאה בעצמי שלא חזרתי הביתה מיד עם סימן המרי הראשון.
מותר, בגיל חודשיים לארבע, להשאר עם בייביסיטר, נכון? בייחוד אם היא לא נבהלת מהבכי, ומצליחה להפעיל את ההגיון הפשוט של לחבק את הילד שלי כאשר הוא בוכה, לתת לו לדבר עם אמא כדי להרגע, ולהרגיע את ההורים הרחוקים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: