שבוע

יום שלישי

אבא עדיין חולה, ואנחנו יוצאים מהבית. מנצלים את המכונית כדי להגיע רחוק – עד למרכז כפר סבא.
אוכלים ארוחת בוצוריים עם אחותי בבית קפה קטן. האוכל טעים, אבל עברות כמעט ארבעים דקות עד שהחביתה שהזמנו מגיעה לשולחן.
כדי להעסיק את הילד הרעב אני מקפלת לו עגור אוריגמי, ואחותי משחקת איתו. הם מתחבאים מתחת לדלפק הגבוה, מתרוצצים ברחבי בית הקפה, והצחוק שלו נשמע מעל קולות השיחה העמומים.
האוכל מגיע, והגיבור שואל מתי הוא יכול לקבל קינוח. אני מצביעה על כמות היוגורט שהוא צריך לאכול בשביל זה.
אחותי מתחלחלת – זו הדרך להפרעות אכילה.
היא צודקת.
אבל.
אמא שלי הרגילה את הילד לקבל משהו מתוק בסוף האוכל, וכאשר לא הגבלתי אותו הוא אכל מעט מדי, עבר לקינוח, ונשאר רעב ואומלל במשך שאר היום.
אוכלים.
הוא טועם מסלט הטונה של אחותי, מהלחם המטוגן שלי, מהיוגורט עם הגרנולה שלו.
האוכל נגמר, יוצאים החוצה.
הוא מקבל קרטיב בטעם אננס, ואני עולה אל הרופא, להוציא תעודת מחלה עבור הבעל השוכב במיטה ומשתעל.
מטיילים עוד קצת, עד שכולנו מתעייפים.
מחזירים את אחותי הביתה.
מחזירים את עצמנו הביתה.
נכנסים למיטה.
הולכים לישון.

יום רביעי

בבוקר משאירים את הגיבור אצל ההורים שלי, וממשיכים אל הרופא. הוא בודק את בעלי האומלל ומכריז שזה אכן וירוס, ממליץ על מנוחה, ומאריך את חופשת המחלה.
שנינו מתיישבים בבית קפה, כל אחד שוקע בארוחה שלו, מדברים קצת, מחייכים קצת, נמנעים מחיבוקים ומנשיקות.
הוא לא רוצה להדביק אותי, ואני מתגעגעת מעבר לשולחן.

אוספים את הגיבור מההורים שלי, מחזירים את אבא למיטה, אוספים צעצועים, ממשיכים הלאה.
נוסעים למפגש חינוך ביתי.
ילדים בכל גיל ממלאים את הבית, אבל הבן שלי נעלם לגינה. הוא מעדיף לשחק לבד עם משאיות וטרקטורים.
במשך שעתיים הוא בלתי נראה, ורק כאשר הוא מתעייף הוא נכנס לבקש אפרסק, ומתיישב ליד המחשב עם הילדים הגדולים ממנו.
"אני רוצה לשחק באבנים המתפוצצות, אמא."
האם המארחת מדליקה עבורו את המשחק – נימו מחפש את אבא שלו בגרמנית. השפה הזרה לא מפריעה לבן שלי, אחרי שמוצאים עבורו את משחק הזכרון שבו אבנים מתפוצצות כאשר מתאימים את הציורים שעליהן.

צהריים.
חוזרים הביתה, למיטה, מדלגים על הארוחה, נאכל כאשר נקום.
בערב אנחנו מחזירים אותו אל ההורים שלי, ונוסעים לבקר חברים.
אוספים אותו שוב בחצות.
ההורים שלי כבר ישנים, אחי מכין אוכל במטבח.
הגיבור שלי בוכה כאשר אני נכנסת אל הדירה – "אמא, את תמיד באה לאסוף אותי מוקדם מדי!"
הוא לא סיים את הסט, לא הספיק לשחק עם אחי.
חצות וחצי לפנות בוקר, והשעה מוקדמת מדי עבורו.
חוזרים הביתה.
אוכלים משהו מהיר ומאולתר.
נכנסים למיטה.
מחר יהיה יום פיג'מה, יש גבול להתרוצצויות.

יום חמישי

לי יש פצע הרפס מכוער וכואב על הסנטר, בעלי מרגיש רע אחרי היום הארוך אתמול, ושנינו מותשים.
הגיבור שלי מעסיק את עצמו – קודם רואה טלויזיה, אחר כך מוציא את מועך השום מהמגירה במטבח ומתחיל לשחק בפלסטלינה.
"אמא, תראי! יש כאן נחשים!" הוא מתהב מהסרטים היוצאים מהחורים הקטנים.
הוא מכין לי גלידת פלסטלינה, כריך פלסטלינה ולעצמו – נחשי פסטלינה.
טעים לנו מאד.
מתכננים לסוע לסבתא בתל אביב, אבל כולנו מתעייפים מהישיבה בבית, והולכים לישון מוקדם.
בערב לאבא יש טיפול שיאצו, אני על המחשב, והפעוט ממשיך להכין לי מאכלי פלסטלינה מעוררי תאבון.

בעצם, הוא עוזר לי למצוא תשובה לקרוטונית – ימי פיג'מה הם טובים, בעיקר אם אמא לא מרגישה טוב והפעוט מעסיק את עצמו…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: