יום שני

בוקר איטי.
אבא חולה על הספה בסלון, ברק עומד לידו, נוגע בו וצוחק, "אבא אתה לא דביק בכלל!"
בהסבר נוסף הוא מבין את המשמעות של "להדביק", ומאותו רגע עומד מרוחק מאבא שלו ומחייך אליו.
טלויזיה, מחשב.

בצהריים חברה מתקשרת – הם הגיעו למרכז, ושתינו מעמיסות את הילדים על המכונית ונוסעות אל איקאה.
הגיבור מוליך אותנו בריצה דרך חדרי ההדגמה הממורקים, ואנחנו משתרכות אחריו. הוא עוקב אחרי המפה התכולה בידו "אמא, עכשיו אנחנו כאן," מוליך את אצבעו על הקו המקווקו, "ועוד מעט נגיע לכאן".
מגיעים לאיזור הילדים.
הבן שלי והבת שלה חולצים נעליים ורצים במעלה המדרגות ובמורד המגלשה. ילדים אחרים מצטרפים.
גן שעשועים במזגן.
צחוק מסביב.
אנחנו יושבות על מיטת ילדים, מדברות על הרהיטים המוקטנים והיקרים מדי.

יותר מחצי שעה הם משחקים על המגלשה, ואז אנחנו אוספות את שניהם ועוברות למסעדה.

"אני לא אוהב צ'יפס!" הוא צועק ורוקע ברגל, "וגם לא שניצלים, ואני רוצה רק לראות טלויזיה!"
הוא צועק ובוכה, מסרב להצעה לטבול את הצ'יפסים בקטשופ (מה שקונה אותו לרוב כי אין לנו בבית קטשופ), מסרב לרעיון לחתוך את השניצלים ביחד, אומלל, עייף ורעב.

אני מוותרת.
מסתובבת אל החברה שלי וטובלת בהיסח הדעת את אחד הצ'יפסים במרק העגבניות.
"אמא, מה את עושה?"
אני מסבירה, והוא, בהבעת פנים חשדנית, מנסה גם כן.
מתיישב לשולחן איתנו ומתחיל לאכול את כל הצ'יפסים.
אני מחייכת, חותכת לעצמי שניצל וטובלת אותו במרק העגבניות.
בשלב הזה שתי הצלחות אצלו, והוא טובל הכל ומחסל את תכולת הצלחת במהירות.

כולם שבעים, מחייכים, אבל עייפים.
נכנסים למכונית, נוסעים דרומה.
הילדים נרדמים בדרך.

אנחנו נפרדים מהחברה ומביתה, וחוזרים הביתה, אל אבא החולה.
נשמטים במיטה לשניה טרופה של שעה, מתעוררים.
הוא בוחר משאית ענקית ואנחנו יוצאים שוב.
שוב צפונה, שוב פקקים.
מגיעים באיחור של יותר מחצי שעה, אבל מתקבלים בחיוך.

קצת שאלות, קצת התפעלות מהבטן, ואני נשכבת על המיטה, מוכנה לדיקור.
הגיבור נעמד לצד המיטה ומסתכל עלי בזמן שתוקעים בי מחטים קטנטנות.
"למה את לא מרשה לי לדקור אותך, אמא?"
השאלה הופכת במהירות לרצף שאלות לגבי מרידיאנים וזרימת אנרגיה, והפעוט והמדקר יושבים ביחד, מסתכלים על מפת הגוף ומשחקים ב"איפה צריך לדקור אם כואב ב…".
הילד שלי עוקב אחרי הקוים הצבעוניים, מחפש נקודות דיקור המתאימות לכאב בטן, כאבי אוזניים, כאבי ראש, והוא מאושר.

עשרים דקות עוברות, ועכשיו הפעוט מקבל הסבר איך לשלוף את המחטים, מכניס את המחטים לפח המיוחד, מדבר ללא הפסקה.
בסיום הטיפול הוא מקבל במתנה מוליך מחט, ומסתובב עם צינור הפלסטיק הקטן באושר.

חוזרים הביתה.
מצחצחים שיניים.
נכנסים למיטה.
הילד נרדם אחרי חמש דקות, וישן עד למחרת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: