פנטסי.קון

אם לא סופרים את בדיון, זה הכנס הראשון שהתנדבתי בו, ובלי קשר לבדיון – זה הכנס הראשון שהתנדבתי בו לכל כך הרבה דברים. 

ניהול תחרות הסיפורים היה כיף – ידעתי יומיים לפני כולם מי זכה בתחרות, יצא לי לדבר עם רני גרף ואלי הרשטיין, ולגלות (כמה מפתיע) שאפילו מו"לים הם בני אדם, והיה נחמד להיות מהצד שהוא לא שופט, לא כותב, רק מארגן מספרים בטבלאות ומחבר תעודות זכיה מופרכות.
ההשתתפות בהפקת "חלום ליל קיץ" כבר היתה מורכבת הרבה יותר. זה לא היה רק כיף, כפי שאפשר להבין. לא רק החזרות הארוכות, גם הויתור על שעות בית, הנסיעות בתוך תל אביב המקוללת, העבודה עם אושיות, שמי אני לעומתן. בסך הכל "חברה של רותם" שבאה לעזור קצת, ופתאום מצאה את עצמה מחפשת מקומות לחזרות שבהם התקרה לא נופלת על ראשי עוזרות במאיות. ואני אזכיר בשקט שמעולם לא ראיתי הפקות מקור קהילתיות (כן, גם לא את "ערפו את ראשו" המיתולוגי), אז בכלל לא ידעתי למה לצפות.
אבל גם היה המון כיף, שחיפה על כל הקשיים. וההופעות היו מ-ע-ו-ל-ו-ת. לא חשבתי שזה יהיה כל כך טוב. חברה שהבאתי איתי לא הפסיקה לצחוק, והיא בכלל לא "משלנו", וביקשה שאזמין אותה שוב להפקות מקור של הקהילה. הנסיכה היא במאית נהדרת, והקאסט מעולה, והמחזה מדהים.
בדיעבד – חבל שלא הבאתי עוד אנשים, וחבל שלא התעקשתי שאחותי תבוא גם.

אבל הדבר שהכי נהניתי ממנו היו ההרצאות שלי.
פעם ראשונה שאני מרצה בכלל. עד היום הרציתי על סיבוכי זאבת אדמתית מערכתית וסטומות (זו לא טעות כתיב), ורק לפני קהל עוין. כלומר – מרצים, סטודנטים, רופאים. זו הפעם הראשונה שהרציתי בפני אנשים שבאו לשמוע הרצאה בשביל הכיף.
אני עדיין נרגשת לגלות שמישהו באמת שילם כסף כדי לשמוע אותי. 
נכון שחצי מהקהל היה מהקאסט ונכנס בחינם, אבל החצי השני שילם!
בשביל לשמוע אותי!
מדברת!
אני עושה את זה כל יום בחינם, אז הידיעה שמישהו מוכן לשלם ולהקשיב לי מדברת על נרניה במשך שעה וחצי היתה משכרת.
ועלו כמה נקודות מענינות, שאני אצטרך להוסיף להרצאה באייקון, כדי להשלים את ההרצאה.

ומועדון הקריאה היה נפלא. סתם הטרדתי את הנסיכה ב"אין לי על מה לדבר" ו"איך אני אשלוט על הקהל". הכל הסתדר מצוין. היו אנשים שהכרתי ממועדוני קריאה קודמים, ובכל פעם שהשיחה גוועה מישהו מצא נושא חדש להעלות. אז לא דיברתי על כל הנושאים שרציתי, אבל עלו כמה נושאים חדשים מגניבים לגמרי. למשל – הקשר בין התבגרותו של מיכאל אנדה בזמן מלחמת העולם השניה לבין הלא-כלום בסיפור שאינו נגמר. 
היה נהדר, דיברנו כמעט שעתיים על ספר שאני אוהבת, ואנשים חייכו ואמרו שהיה כיף ומעניין.
מה עוד צריך?

גיליתי גם משהו – מסתבר שהסיבה שנותנים למישהו תג אורח היא כי יודעים שאין זמן לאורחים להכנס לשום דבר. ביום הראשון שמעתי הרצאה אחת, ובכל שאר הזמן התרוצצתי. ביום השני החלטתי לנצל את החינמיות והצלחנו להכנס לשלוש (!) הרצאות שונות.
ההרצאה של איילת ברטוב על מבוכים והתבגרות היתה מצוינת, ואפילו נתנה לי כמה רעיונות של הרגע האחרון להרצאה שלי. ההרצאה של נעמי וינר על נעמי נוביק היתה מצחיקה עד דמעות, ובעיקר עשתה לי חשק לקרוא את הסדרה (ולו כדי שאוכל למצוא את כל הפגמים שנעמי לא רואה…), וההרצאה של קרן אמבר על ציד נסיכים היתה משעשעת ונהדרת.
כרגיל.

אני מתחילה להבין על מה המלכה והנסיכה דיברו כאשר הן אמרו שפנטסי.קון הוא כנס קהילתי אינטימי. לא היו הרבה אנשים, ומהר מאד זיהינו פרצופים. אני לא אזכור את השמות של כולם, כמובן, אבל יש משהו מוכר וחמים בלהכיר כל כך הרבה אנשים. עם החסרונות של מיעוט אנשים – כי אין הרבה דוכנים, ואין הרבה מעגלי משחקים, אבל עם היתרון העצום של לצאת לאכול צהריים עם מישהו שבבוקר הוא זר מוחלט ובערב הוא החבר הכי טוב החדש שלך, וכמובן – שברגע שמתיישבים על הרצפה עוד עשרה אנשים שאני לא מכירה מתיישבים לידי ומתחילים לדבר על מדע בדיוני.
את זה אין באייקון, לא ברמה כזו, בכל אופן.

היה כנס מעולה, ותוכניה מצוינת, והיו אנשים נהדרים.

או, רציתי לדבר על האנשים. טוב שהזכרתי לעצמי.
אז היו את האנשים שאני כבר מכירה  – המלכה, הכלבלב, קני (שיאלץ לכפר בדם על ההעדרות הבוטה מההרצאות שלי), סקיפי (שרטטה כאשר היא זכתה במקום השני בתחרות הסיפורים, והיתה חמודה ומקסימה עד אין קץ), המלאך האפל ובתזוגו שהגיעו והלכו בתירוץ העלוב של "צריך לחזור לבאר שבע" או "יש לי ראיון עבודה".
היו את האנשים שאני מזהה מכנסים קודמים, אבל כמעט ולא יוצא לי לדבר איתם, כמו לאורה שהסתובבה עם דאלק מיניאטורי וציטטה איתי שורות מ blink. 
והיו אנשים חדשים לגמרי! כמו רץ החרבות הנועז, שהוא הרבה יותר מדי גבוה, ויש לו חיוך מקסים, ובגלל עומס התרוצצויות שלי לא הספקתי להחליף איתו יותר מחמש מילים (ששתיים מהן היו "בוקר טוב"). אבל לקחתי כבת ערובה את  regenesis שלו, כך שבטוח אראה אותו שוב. 

קצת על הבנזוג לפני הסוף – 
לא רק שהוא עבר על ההרצאה שלי, תיקן שגיאות כתיב, הציע רעיונות חדשים, והציע את המשפט הפותח (והמצחיק!) שלה.
לא רק שהוא עבר איתי על הרעיונות למועדון הקריאה, והזכיר לי שוב ושוב שאני די טובה בדיבורים על ספרים, אז הכל יהיה בסדר.
לא רק שהוא גידל את הבן שלנו במהלך חודשי החזרות, בילה יותר מדי סופי שבוע לבד, ס
פג את כל הזעם מההפקה, והחליק את נוצות הכבוד הפגועות שלי.
הוא גם עיצב חלק מהכנס, סחב הכל למרכז רוזין לבד, בלי לצפות לתמורה, חיבק, עודד, ואהב אותי למרות הכל. 

נכון, הוא בן הזוג שלי. נכון שאנחנו ביחד כבר שנים. נכון שעברנו הרבה.
אבל הוא לא היה חייב להיות כל כך מבין ותומך ואוהב, וזה כל כך טוב לדעת שהוא שם, ובלעדיו לא הייתי מסוגלת לעשות רבע מהדברים, ובטח שלא באותה הצלחה. 

אז – 
תודה לנסיכה שיצרה את הכנס.
תודה לבנזוגי שעשה הכל כדי שאני לא אתמוטט יומיים לפני.
היה כנס נהדר, היו אנשים נהדרים, ולעולם, לעולם, לעולם, לעולם, לא אתנדב יותר.