ההשתתפות בהפקת "חלום ליל קיץ" כבר היתה מורכבת הרבה יותר. זה לא היה רק כיף, כפי שאפשר להבין. לא רק החזרות הארוכות, גם הויתור על שעות בית, הנסיעות בתוך תל אביב המקוללת, העבודה עם אושיות, שמי אני לעומתן. בסך הכל "חברה של רותם" שבאה לעזור קצת, ופתאום מצאה את עצמה מחפשת מקומות לחזרות שבהם התקרה לא נופלת על ראשי עוזרות במאיות. ואני אזכיר בשקט שמעולם לא ראיתי הפקות מקור קהילתיות (כן, גם לא את "ערפו את ראשו" המיתולוגי), אז בכלל לא ידעתי למה לצפות.
אבל גם היה המון כיף, שחיפה על כל הקשיים. וההופעות היו מ-ע-ו-ל-ו-ת. לא חשבתי שזה יהיה כל כך טוב. חברה שהבאתי איתי לא הפסיקה לצחוק, והיא בכלל לא "משלנו", וביקשה שאזמין אותה שוב להפקות מקור של הקהילה. הנסיכה היא במאית נהדרת, והקאסט מעולה, והמחזה מדהים.
בדיעבד – חבל שלא הבאתי עוד אנשים, וחבל שלא התעקשתי שאחותי תבוא גם.
אבל הדבר שהכי נהניתי ממנו היו ההרצאות שלי.
פעם ראשונה שאני מרצה בכלל. עד היום הרציתי על סיבוכי זאבת אדמתית מערכתית וסטומות (זו לא טעות כתיב), ורק לפני קהל עוין. כלומר – מרצים, סטודנטים, רופאים. זו הפעם הראשונה שהרציתי בפני אנשים שבאו לשמוע הרצאה בשביל הכיף.
אני עדיין נרגשת לגלות שמישהו באמת שילם כסף כדי לשמוע אותי.
נכון שחצי מהקהל היה מהקאסט ונכנס בחינם, אבל החצי השני שילם!
בשביל לשמוע אותי!
מדברת!
אני עושה את זה כל יום בחינם, אז הידיעה שמישהו מוכן לשלם ולהקשיב לי מדברת על נרניה במשך שעה וחצי היתה משכרת.
ועלו כמה נקודות מענינות, שאני אצטרך להוסיף להרצאה באייקון, כדי להשלים את ההרצאה.
ומועדון הקריאה היה נפלא. סתם הטרדתי את הנסיכה ב"אין לי על מה לדבר" ו"איך אני אשלוט על הקהל". הכל הסתדר מצוין. היו אנשים שהכרתי ממועדוני קריאה קודמים, ובכל פעם שהשיחה גוועה מישהו מצא נושא חדש להעלות. אז לא דיברתי על כל הנושאים שרציתי, אבל עלו כמה נושאים חדשים מגניבים לגמרי. למשל – הקשר בין התבגרותו של מיכאל אנדה בזמן מלחמת העולם השניה לבין הלא-כלום בסיפור שאינו נגמר.
היה נהדר, דיברנו כמעט שעתיים על ספר שאני אוהבת, ואנשים חייכו ואמרו שהיה כיף ומעניין.
מה עוד צריך?
גיליתי גם משהו – מסתבר שהסיבה שנותנים למישהו תג אורח היא כי יודעים שאין זמן לאורחים להכנס לשום דבר. ביום הראשון שמעתי הרצאה אחת, ובכל שאר הזמן התרוצצתי. ביום השני החלטתי לנצל את החינמיות והצלחנו להכנס לשלוש (!) הרצאות שונות.
ההרצאה של איילת ברטוב על מבוכים והתבגרות היתה מצוינת, ואפילו נתנה לי כמה רעיונות של הרגע האחרון להרצאה שלי. ההרצאה של נעמי וינר על נעמי נוביק היתה מצחיקה עד דמעות, ובעיקר עשתה לי חשק לקרוא את הסדרה (ולו כדי שאוכל למצוא את כל הפגמים שנעמי לא רואה…), וההרצאה של קרן אמבר על ציד נסיכים היתה משעשעת ונהדרת.
כרגיל.
אני מתחילה להבין על מה המלכה והנסיכה דיברו כאשר הן אמרו שפנטסי.קון הוא כנס קהילתי אינטימי. לא היו הרבה אנשים, ומהר מאד זיהינו פרצופים. אני לא אזכור את השמות של כולם, כמובן, אבל יש משהו מוכר וחמים בלהכיר כל כך הרבה אנשים. עם החסרונות של מיעוט אנשים – כי אין הרבה דוכנים, ואין הרבה מעגלי משחקים, אבל עם היתרון העצום של לצאת לאכול צהריים עם מישהו שבבוקר הוא זר מוחלט ובערב הוא החבר הכי טוב החדש שלך, וכמובן – שברגע שמתיישבים על הרצפה עוד עשרה אנשים שאני לא מכירה מתיישבים לידי ומתחילים לדבר על מדע בדיוני.
את זה אין באייקון, לא ברמה כזו, בכל אופן.
היה כנס מעולה, ותוכניה מצוינת, והיו אנשים נהדרים.
או, רציתי לדבר על האנשים. טוב שהזכרתי לעצמי.
אז היו את האנשים שאני כבר מכירה – המלכה, הכלבלב, קני (שיאלץ לכפר בדם על ההעדרות הבוטה מההרצאות שלי), סקיפי (שרטטה כאשר היא זכתה במקום השני בתחרות הסיפורים, והיתה חמודה ומקסימה עד אין קץ), המלאך האפל ובתזוגו שהגיעו והלכו בתירוץ העלוב של "צריך לחזור לבאר שבע" או "יש לי ראיון עבודה".
היו את האנשים שאני מזהה מכנסים קודמים, אבל כמעט ולא יוצא לי לדבר איתם, כמו לאורה שהסתובבה עם דאלק מיניאטורי וציטטה איתי שורות מ blink.
והיו אנשים חדשים לגמרי! כמו רץ החרבות הנועז, שהוא הרבה יותר מדי גבוה, ויש לו חיוך מקסים, ובגלל עומס התרוצצויות שלי לא הספקתי להחליף איתו יותר מחמש מילים (ששתיים מהן היו "בוקר טוב"). אבל לקחתי כבת ערובה את regenesis שלו, כך שבטוח אראה אותו שוב.
קצת על הבנזוג לפני הסוף –
לא רק שהוא עבר על ההרצאה שלי, תיקן שגיאות כתיב, הציע רעיונות חדשים, והציע את המשפט הפותח (והמצחיק!) שלה.
לא רק שהוא עבר איתי על הרעיונות למועדון הקריאה, והזכיר לי שוב ושוב שאני די טובה בדיבורים על ספרים, אז הכל יהיה בסדר.
לא רק שהוא גידל את הבן שלנו במהלך חודשי החזרות, בילה יותר מדי סופי שבוע לבד, ס
פג את כל הזעם מההפקה, והחליק את נוצות הכבוד הפגועות שלי.
הוא גם עיצב חלק מהכנס, סחב הכל למרכז רוזין לבד, בלי לצפות לתמורה, חיבק, עודד, ואהב אותי למרות הכל.
נכון, הוא בן הזוג שלי. נכון שאנחנו ביחד כבר שנים. נכון שעברנו הרבה.
אבל הוא לא היה חייב להיות כל כך מבין ותומך ואוהב, וזה כל כך טוב לדעת שהוא שם, ובלעדיו לא הייתי מסוגלת לעשות רבע מהדברים, ובטח שלא באותה הצלחה.
אז –
תודה לנסיכה שיצרה את הכנס.
תודה לבנזוגי שעשה הכל כדי שאני לא אתמוטט יומיים לפני.
היה כנס נהדר, היו אנשים נהדרים, ולעולם, לעולם, לעולם, לעולם, לא אתנדב יותר.
Posted by deangenoir on יולי 28, 2007 at 10:10 am
רק כדי לספק את הפרצופים שלך
האוטובוס העתכב, פיספתי רכבו אז הייתי צריך להינמק במשך שעה על הרציפים האיומים של ארלוזורוב עד הרכבת של 19:00… כשסופסוף הגעתי לב"ש הבתזוג כבר היתה מפורקת ובכל מקרה עשינו את הקניות ביום שישי בבוקר בגלל זה.
אבל היא היתה מסכנה וצריכה שאני אהיה שם.
בינתיים את מוזמנת לעבור על הרשימה הזאת. חפשי את השורה שנמצת בין "Sidhe who must be obeyed" ל-"Under the most carefully controlled conditions of scheduling, programming, and con security, the fans will do what they damn well please", ותרשמי לך את זה במרומות באסטרטגיים ברחבי הבית… זה אמור לעזור לפחות למשך חמש שניות.
Posted by אלודאה on יולי 28, 2007 at 4:22 pm
Re: רק כדי לספק את הפרצופים שלך
אהבתי גם את Friends don't let friends run worldcons ….
אני סולחת לך על החזרה המהירה לבאר שבע, אם תתחייב (בדם!) שבאייקון יהיה מספיק זמן לאכול משהו ביחד.
Posted by deangenoir on אוגוסט 3, 2007 at 9:35 am
Re: רק כדי לספק את הפרצופים שלך
בתיקווה שלפני
אנחנו אולי נארח אצלנו ארוחת ערב לאנשים מהמרכז בהמשך החודש
Posted by antongarou on יולי 29, 2007 at 5:27 am
Re: רק כדי לספק את הפרצופים שלך
לא יעזור.יש לי חולצה כזו שלא מנעה ממני להתנדב בכמעט כל כנס.
Posted by avgboojie on יולי 28, 2007 at 11:07 am
אוי, הזכרת לי משהו. 🙂
אם יש דבר אחד שלמדתי משנים של התנדבות שונה ומשונה בקהילה, זה: אף פעם אל תתנדבי למשהו שאת לא נהנית ממנו. כשאת נהנית מזה, את רק מצטערת שזה נגמר, למרות ההתשה (כמו חלום ליל קיץ בשמונה החודשים האחרונים, ששתה את כל הזמן ה[לא] פנוי שלי ועוד קצת, ורק הצטערתי כשנגמר וישר התחלתי לברר מתי עושים את זה שוב). כשאת מתנדבת למשהו שאת נהנית ממנו, זה רק עושה לך טוב. כשאת עושה דברים שאת לא באמת נהנית מהם, זו עבודה שחורה וגוזלת אנרגיות, ואין לזה שום הצדקה. ואם מישהו מנסה פעם לסנג'ר אותך למשהו שאת לא רוצה לעשות, תגידי שאני אמרתי את זה. P-:
Posted by אלודאה on יולי 28, 2007 at 4:28 pm
כן, נו טוב.
כאשר התנדבתי זה נראה שיהיה כיף לעשות כל אחד מהדברים בנפרד. העומס של כולם ביחד הפכה את החוויה ל…
"בלתי נשכחת" הוא הביטוי העדין ביותר שעולה בדעתי כרגע (סיבה לגט הוא ביטוי קצת פחות עדין, שהועלה על ידי הבנזוג במידה ואחליט להתנדב שוב למשהו.
אי פעם)
Posted by antongarou on יולי 29, 2007 at 5:28 am
אז זה אומר שאפשר לצפות לגרסה קהילתית לעוד מחזה של שיקספיר בשנה הקרובה?
Posted by kenny66 on יולי 28, 2007 at 3:44 pm
ידעתי
ידעתי שיש לך קשרים במקומות הנכונים. הבטחת לי עונש ביום חמישי ואכן בשישי חטפתי מיגרנה כזו שלא הייתה לי כבר שנים. ברמה כזו שלא יכולתי אפילו לקרוא. רק עכשיו אני מתחיל להתאושש ממנה.
אני מאשים אותך ואת קתולהו.
אי לכך ובהתאם לזאת אני נשבע בנקיטת חפץ שאני אגיע להרצאה שלך באייקון (*את* אמרת שהולכת להיות) אלא אם כן היא תתנגש בשלי. אני פשוט מפחד לחשוב מה יקרה אם לא אגיע…
וכלכבוד גדול על חלקך בבאפירוקי! היה ענק.
Posted by אלודאה on יולי 28, 2007 at 4:30 pm
Re: ידעתי
חלקי בבאפירוקי היה אפסי, אבל אני מוכנה לקבל מחמאות עליו 🙂
ותשמע – אני לרוב משתדלת לקיים את מה שאני מבטיחה, כולל סוגי העינויים היחודיים לי…
Posted by skipod on יולי 28, 2007 at 8:37 pm
אהא, כן, בטח.
כולם אומרים את זה; תראי מה קורה לנו בסוף.
ואת חמודה בעצמך 🙂
Posted by antongarou on יולי 29, 2007 at 5:30 am
אבל בסוף לא היגענו למסקנה מה הפאם פטאל ההיא עושה בספר ילדים!מועדון קריאה חוזר, ועכשיו:)
Posted by אלודאה on יולי 29, 2007 at 6:42 am
תעביר אותו אתה, אני בחופש 🙂
Posted by antongarou on יולי 29, 2007 at 1:17 pm
בכיף, אחרי המבחנים…
Posted by sabrerunner on יולי 29, 2007 at 6:33 am
Yeah, that's what they all say.
Have you read Blade Runner?
Posted by אלודאה on יולי 29, 2007 at 6:41 am
yep. why?
Posted by sabrerunner on יולי 29, 2007 at 2:58 pm
נראה לי שהכינוי שלי מסנן אנשים שבאמת "קראו" או "ראו" את 'אנדרואידים וכבשים חשמליות'. כי מי שבאמת הבין את זה יודע שהתרגום הכי נכון לעברית הוא "נועץ" ולא "רץ" או "אצן".
Posted by אלודאה on יולי 29, 2007 at 7:00 pm
הי!
אל תשים אותי במרכאות!
קראתי את בלייד ראנר לפני יותר מעשר שנים. מותר לשכוח חלק ממה שידעתי אז…
חוץ מזה, הוא לא בפנדום שלי 😉
Posted by sabrerunner on יולי 29, 2007 at 7:26 pm
'אנדרואידים וכבשים חשמליות' זה לא פאנדום… זאת רק אחת היצירות היותר טובות שאי-פעם נכתבו. גם הספר וגם הסרט.
צריכים להפוך את זה למשחק. אבל לא כמו שעושים לסרטים עכשיו. צריך איזה משחק פעולה עם סיפור טוב או CRPG או קווסט.
Posted by lahedge on יולי 30, 2007 at 12:11 am
הוא לא.
Posted by sabrerunner on יולי 30, 2007 at 5:14 am
That's one interpretation.
Posted by assafr on יולי 29, 2007 at 7:19 am
איזה יופי
שמח שנהנית כל-כך.
נראה לי שההרצאה של אמבר מיותרת – את כבר מצאת את הנסיך…