סופ"ש ועוד קצת

שישבתנוסעים לתצפית.
מתארגנים מהר, אבל יוצאים מאוחר, ושוב מגיעים אחרי החשיכה.
ההורים של מיקי כבר שם, עם מיקי, והגיבור מתרוצץ בחברת הכלבה השחורה. מטפסים על גבעה, מרחרחים סביב האוהל, וצונחים על המזרון בעייפות.
אוכלים, שותים, מתחבקים.
אני מתיישבת על המזרון, מדברת עם ההורים של מיקי ועם החבר שהגיע איתם. בנזוגי מסדר את הטלסקופ, מפנה אותו לכוון וגה – הכוכב הבהיר ביותר בשמיים בשעה הזו.
הגיבור מתמלא מרץ מחודש, ושועט עם מיקי בסיבובים, מלטף אותה ומרחיק את פניו כאשר היא מלקקת אותו. אין לו זמן להסתכל בטלסקופ – הוא עסוק.
אבא של מיקי שולף מגביר אור כוכבים, וכולנו משחקים בצעצוע החדש. העולם צבוע בירוק בהיר, הכל מודגש, והגיבור מצמיד עין אחת למשקפת ומנופף אלי בחושך. הוא לא יודע שרק הוא מסוגל לראות אותי, שאני לא יכולה לראות אותו.
אחרי שעה של צחקוקים ילדותיים וכלביים הוא מגיע לחיקי.
"אמא, תספרי לי על הכוכבים," הוא מבקש, ואני מראה לו את תצורת העקרב ועינו האדומה.
המבוגרים הולכים למגרש החניה להסתכל על הכוכבים, ואנחנו נשארים מתחת לשמיכת הפליז.
קול מציצת המוצץ מאט, ולבסוף נפסק.
הוא נרדם, עלי, ואני עוצמת את עיני ונחה איתו.
בשלב כלשהו בנזוגי מעיר אותי. אני מסתכלת על אנדרומדה, מנופפת לחיים ששם, אפילו שאני יודעת שהם לא יכולים לראות אותי.
עוברים לאוהל, להמשיך לישון.
כאשר השמש זורחת אנחנו מתעוררים, מקפלים את האוהל, אוכלים שאריות של פיתה וחומוס, נפרדים מההורים של מיקי והחבר, ונוסעים צפונה.
הגיבור יורד אצל ההורים שלי ליום של סבים.
הבנזוג בבית – פורק את הדברים והולך לישון.
אני לתל אביב, ליום ארוך של חזרות וקפה.

בערב מתאחדים שוב, מתחבקים מול המסך המרצד.
הולכים לישון.

נגמר סוף השבוע, מתחיל שבוע חדש.

יום ראשוןקמים מוקדם.
אבא שלי אוסף אותנו ואנחנו חוצים את הפקקים בדרך למוסך.
הגיבור מתרוצץ באולם הכניסה, בוחר לעצמו מכונית אדומה בתצוגה ומנסה לנהוג בה.
"אמא, שבי איתי,"
אני מסרבת, לא רוצה להדחק לתוך מכונית עכשיו.

יוצאים לקניון לארוחת בוקר.
בדרך עוברים על יד מכונה שפולטת סוכריות בתמורה לשקלים.
"אמא, אני יכול לקבל סוכריה?"
"כן, אבל רק אחרי האוכל."
הוא מסכים ואנחנו ממשיכים לבית הקפה.

הגיבור מסתכל אל המלצרית, "אני רוצה בבקשה קש אימא ויוגורט."
ואני מתרגמת – "מיזלי, בבקשה."
"אמא, די," הוא גוער בי, "אני רוצה להזמין לבד." פונה חזרה אל המלצרית, "קש אמא עם יוגורט, הפירות והדבש בצד."
המלצרית מתמוגגת, ואבא שלי ואני משתדלים לא לצחוק.

האוכל מגיע, ואנחנו סועדים בשקט, ממלאים את הקיבה המקרקרת בתשע בבוקר.
הגיבור אוכל את השכבה העליונה של הגרנולה ומודיע שהוא שבע.
"אני רוצה סוכריה." הוא מבקש מאבא שלי, ואני עוצרת אותם, "קודם תגמור את האוכל."
משפט פולני, אבל אני יודעת שהוא לא שבע, אלא רק מהופנט מהסוכריות שראינו.
אוכל עוד שתי כפיות, "אמא, קשה לי מדי לאכול. אולי את תאכילי אותי?"
והפעם, אני מסכימה.
הוא אוכל את כל היוגורט והגרנולה, ורק אז אני משחררת אותם להוציא סוכריה מהמכונה.

כאשר אני נוברת בשאריות הסלט שלי, ותוהה האם לאכול עוד פרוסת לחם, הם חוזרים.
הגיבור מנופף באושר בסוכריה על מקל, עמוסת חומרים משמרים וצבעי מאכל, אבל אני מחייכת.
סוכריה אחת בשבוע זה לא נורא.

"ותראי מה עוד קנינו!" הוא מצביע על הכיס בחולצה של אבא שלי, משם אבי מוציא טופי, מרשמלו, סוכריה בצורת מוצץ, ושני מסטיקים.

אני אוגרת את אנחת האכזבה בפנים. "אתה יכול לאכול רק סוכריה אחת."
הוא מתנגד, בוכה, אומלל. עייפות מצטברת ותסכול נוכח הסוכריות המפתות המונחות על השולחן מולו הופכים לבכי.
ואני נכנעת.
לא מסוגלת להאבק כאשר אבא שלי עומד מאחורי, וגם אני עייפה.
מה יקרה מכמה סוכריות?

ממשיכים לחנות כלי כתיבה בקצה השני של הקניון. במשך עשר דקות הילד שלי מחסל את כל הסוכריות.

רמת סוכר עולה.
הוא רץ.
בסיבובים, מקיף אותנו, רץ קדימה, נעצר, חוזר לאחור, רץ לפנים, רץ בין המדפים, מוריד דברים, מחזיר דברים, רץ שוב למדף אחר.
אני קוראת לו, אבל הוא מסונור מסוכר, ולא מקשיב.

משלמים.
עוברים לחנות צעצועים.

רמת סוכר מתאזנת.
הגיבור שלי מטייל בין הצעצועים, לוחץ על דברים מהבהבים, מניע גלגלים.
אני מוצאת ערכת סריגה לילדים, והולכת למצוא את הבן שלי, לשאול האם הוא רוצה אותה.

רמת סוכר יורדת.
"תראה מה מצאתי, אתה רוצה שנקנה את המסרגות האלה?"
"לא!" מצביע על מכונית מהבהבת, "אני רוצה את זה!"
אני מסרבת. מזכירה לו את ההסכמה שהגענו אליה בשבוע שעבר, לפיה לא נקנה יותר צעצועים עד יום ההולדת.
משחזרת את הטיעונים שהוא אמר בעצמו, מסבירה על כסף, על חסכון, על מקום פנוי בבית.
הוא לא מקשיב.
הילד הנפלא שלי, שלא עבר טנטרום כבר יותר משנה וחצי, מטיל עכשיו את עצמו על הרצפה, בועט ובוכה, חירש לקול שלי.
אבא שלי מחליט שזה מכיוון שהוא עייף, חירש להסבר שלי שזו התוצאה של יותר מדי סוכר בפחות מדי זמן.

מצמצמת נזקים.
יושבת על רצפת חנות הצעצועים, מערסלת את הילד שלי, מחבקת אותו, נותנת לו לצעוק ולבכות במרחב המוגן שבין זרועותי.
אבא שלי לוקח אותו בידיו, והגיבור מניח את ראשו על הכתף הגבוהה, עיניו בוכות.
אני משלמת על ערכת הסריגה הזנוחה.

חוזרים הביתה.
הבן שלי אומלל, עייף, בוכה.
עולים למעלה.
הוא חולץ נעליים וזורק אותן על הקיר.
אני מכניסה אותו למיטה, מחבקת, נותנת לו לפרוק את שאריות הבכי שלו.
הוא נרדם לארבע שעות.
בערב הילד שלי חוזר אלי, חמוד וחייכני, צוחק, משחק, שמח.

לא עוד סוכר מעובד.

יום שני
תופסים טרמפ עם אבא ודוד ג' שנוסעים לאילת. הם מורידים אותנו בפתח תקווה וממשיכים דרומה.
הגיבור לא נפרד ממזוודת הסריגה שלו, סוגר ופותח אותה.
מגיעים אל סבא וסבתא שלי.
אוכלים איתם צהריים מוקדמים.
הגיבור פותח את המזוודה, מסביר להם על מסרגות הפלסטיק, על כדורי הצמר, ומבקש ממני לסרוג איתו.
אני מעלה חמש עיניים, סורגת שורה אחת, ונותנת לו את המסרגות.
אנחנו מעבירים את העיניים ביחד, עד שנמאס לו, והוא משאיר אותי עם הוראות להמשך.
"אני רוצה נחש סגול," הוא שולף את כתר הפלסטיק המזוודה, ואני עוקבת אחרי ההוראות בדף המצורף לסריגת שרוול ארוך ודק.
אני סורגת, מדברת עם סבתא שלי, והגיבור וחצי הסבא שלי יורדים לקנות עוד משאית ענקית מפלסטיק.
הם חוזרים בעיניים בוהקות, והגיבור מסיע את המשאית על הרצפה.
"אני צריך זבל," הוא מבקש, וסבתא שלי שולפת ממחטה מהכיס.
המשאית מעמיסה את הממחטה ופורקת אותה, אני ממשיכה לסרוג נחש סגול, סבא וסבתא מדברים, והכל שקט ונעים.

בערב בנזוגי מגיע לאסוף אותנו. כולם שמחים לקראתו, מחבקים אותו, אומרים את המשפטים הרגילים שמכסים על הכבוד והאהבה שהוא מעורר במשפחה שלי.
נוסעים הביתה.
הגיבור שלי נרדם במושב האחורי, משאית הזבל על ברכיו.
עולים הביתה, משכיבים אותו במיטה, חולצים את הנעלים הכחולות.
מתקלחים, מחליפים בגדים, יוצאים שוב.
הגיבור מתעורר רק כאשר אנחנו כבר נוסעים בדרך להורים שלי.
"איפה הנעליים שלי, ומי לקח לי את המשאית?"
הוא בוכה, מבולבל, לא מבין את פער הזמנים מאז שנרדם.
מגיעים אל ההורים. היום ערב נשים – רק אמא שלי ואחותי שם. עוברת כמעט רבע שעה עד שהגיבור שלי מתעורר לחלוטין ומסוגל לשחרר אותי.
בנזוגי ואני נוסעים לעניננו, חוזרים אחרי חצות.
הגיבור שלי יושב בסלון ובוכה כאשר אני פותחת את הדלת, "אמא, למה חזרת כל כך מהר?"
אני לא מבינה, והוא מסביר, "דוד ג' עדיין לא חזר הביתה!"
הקטן שלי, המתין בסבלנות עד אחרי חצות כדי לפגוש את הדוד שלו.
אני מסבירה שהם נסעו לאילת ויחזרו רק מחר, ובסופו של דבר הילד מתרצה.
נועל נעליים, יורד איתי לאוטו, אוחז את מזוודת הסריגה ביד אחת ואותי ביד השניה.
מגיעים הביתה.
מקלחת מהירה.
הולכים לישון.

הוא עייף, מתעורר רק אחרי עשר בבוקר ביום שלישי.
וזה יהיה יום פיג'מה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: