סופ"ש

יום חמישישני הומלסים, אמא מניקה, ילדה בוכה בזרועות סבתה, נשים מבוגרות יושבות על ספסל ומדברות בשפה אירופאית זרה.
תל אביב.

יצאנו בשש בערב מהבית, והגענו לבית אריאלה מספיק מוקדם בשביל לחקור את כל הכוכים והמדרגות. הייתי אמורה ללכת אל "כנס בדיון"‏http://bidyon.sf-f.org.il/‏ עם הבנזוג, אבל היתה לו עבודה לסיים, ושני זוגות ההורים היו עמוסים, ובסופו של דבר החלטתי שילדים הם *לא* מעמסה, ולכן מי שלווה אותי לכנס מדע בדיוני ופנטזיה הוא הפעוט.

היה נפלא.

כאשר מביאים ילדים למקום "של מבוגרים" יש תמיד רק שתי תגובות – אלו שמעקמים את האף וממלמלים מתחת לשפם, ואלו שמחייכים, והאור הנוגה מהילד נוגע בהם גם.
זה היה קהל מהסוג השני.
עורכי עיתונים, מתרגמים וסתם חברים דיברו עם הגיבור, התעניינו בטרקטורים שלו, שאלו לשמו, וחייכו אלי.
כל כך הרבה חיוכים.
בשלב כלשהו, בזמן אחת ההרצאות, הטרקטורים של הגיבור נסעו מהר והקימו רעש. כל העיניים הופנו אלינו, וביקשתי ממנו לשמור על השקט. הוא הסביר לי, ברצינות הראויה, שהטרקטורים שלו לא יכולים לסוע לאט. "הם טרקטורים, אמא, הם חייבים לסוע מהר!" הוא אמר בקול רם, ההדים נשפכים מהקירות המצופים של האולם הקטן.
אף אחד לא מחה.
להפך – היו עוד כמה חיוכים שצצו. חברי הפאנל עברו להשתמש במיקרופון, והעיניים הופנו חזרה אל הבמה.

מאוחר יותר, בזמן מחיאות הכפיים, הוא נופף אל הפאנליסטים, וקיבל נפנוף חזרה מאורח הכבוד, אדם מבוגר שלרוב נראה לי מעט מתנשא.
טעיתי בו.
טעיתי בכולם, למעשה, ובעיקר בבן שלי.
הוא התנהג באופן בוגר, הרבה מעבר לגילו.
אני לא יודעת האם זה מכיוון שהוא בבית, או בגלל האופי שלו. אבל היה לי כל כך כיף שהתחלתי לחשוב על להביא אותו לכנסים שלנו, להתערות בקהילה בגיל שלו.

הי – כבר הקראתי לו את הפרק הראשון של "האריה, המכשפה וארון הבגדים". עכשיו רק צריך לעבור על סדרת המוסד של אסימוב, וההשכלה שלו תהיה מספיק רחבה, לא?

שישבתקמים מאוחר.
אוכלים ארוחת בוצוריים בבית קפה.
חוזרים הביתה.
הולכים לישון.
קמים.
אורזים.

נוסעים.
נוסעים.
נוסעים.
עוברים את תל אביב, את רמלה, את גדרה.
נוסעים.
עוברים את באר שבע, את ירוחם, את רהט.
נוסעים.
מחליפים דיסק, ואז עוד אחד.
נוסעים.
השמש שוקעת מימיננו, והפעוט מציין שכבר אין עצים, רק גבעות חול.
בתי העיר הלבנים מתחלפים בפחונים, עזים וגמלים. ארץ ישראל נעשית עתיקה ככל שאנחנו מדרימים.
חוצים את מכתש רמון.
מאתרים את הפניה ימינה, רגע לפני שהשמיים משחירים לגמרי.

מכוניות גודשות את הואדי הקטן, אבל מקום אחד מתאים לנו בדיוק.
הבנזוג ואחיו פורקים את האוהל ושקי השינה בזמן שאני מחליפה את הסנדלים בנעליים הגבוהות, נפרדת ממראה כפות הרגליים שלי ללילה שלם.
דׂודׂו (קיצור שמו של הגיס) והפעוט יוצאים לרוץ על גבעת חול, פנסים מהבהבים באדום מסמנים לנו את המצאם.
אחד הפנסים נעלם וצץ שוב. רק אחרי שהגיבור יחזור אלי אני אגלה שישבנו מלא בחול, וכך אדע שהוא נפל.
אני מסדרת את פינת החמד שלנו, מניחה את התרמוסים על הצידנית, מארגנת את השמיכות, מכניסה את שקי השינה לאוהל. הילד ואביו יוצאים לנפח את המזרון, וכאשר הם חוזרים, אנחנו מניחים אותו על המחצלת, משתרעים על הגב, וצופים בשמיים.
מישהו הדליק את כל הכוכבים עבורנו, שביל החלב נמתח בין האופקים, וכולנו נאנחים.

אחרי מנוחה וענבים אני יוצאת לתור בין הטלסקופים. מדי פעם הגיבור מצטרף אלי, אבל לרוב הוא מעדיף לחבוט במקל באדמה במקום להסתכל על גלקסיות מרוחקות וצבירים כדוריים. הוא מזהה את נוגה ואת צדק, ויודע להסביר שבשבוע הבא השמש תהפוך לענק אדום.
ידע אסטרונומי כמעט מלא (פרט לבלבול הזמנים הצפוי בגיל שלוש וחצי).
ארוחת הערב הלילה היא פיתה עם נקניק ומעט חסה בתור מנת ירקות.
הגיבור מניח את המקל שלו ומתכרבל איתי מתחת לשמיכה. הוא לא נרדם, אלא חוזר להשתולל עם הדוד בין האוהלים, מתרוצץ עם פנס אופניים מהבהב.
שעות מאוחר יותר, אחרי שקית דוריטוס ואפרסק, הוא יכריז שהוא מספיק עייף, ויכנס איתי לאוהל, להרדם בין שני שקי שינה.

אני מתעוררת שוב, יוצאת לעשות סיבוב שמיים אחרון, מבקשת בנימוס מבעלי הטלסקופים הגדולים להסתכל אל ערפיליות שלא נראות בטלסקופ שלנו. מבטיחה לעצמי שביום ההולדת הקרוב אני אפתיע את בנזוגי בעדשה חדשה, ויודעת ששוב, כמו בשנה שעברה, המתנה תיפסל בשל חסר תקציב משפחתי.

בנזוגי מוציא את הגיבור לזרועותי ומכניס את המזרון לאוהל. משאירים את הדוד הנפלא בחוץ ונכנסים להתחמם ביחד.
נרדמים חצי מחובקים מתחת לשני שקי השינה.

מתעוררים לפני השמש. השמיים כחולים, אבל אין ציפורים.
שקט מדברי צלול.

"מה נעשה היום?" הגיבור שואל, לא מודע לשעה.
"ניסע הביתה," אני עונה, והוא מסכים, רצוץ משינה של שש שעות בלבד.

נוסעים.
חולפים על פני רהט, באר שבע, תל אביב.
מחליפים את הגבעות החוליות בהרי בניינים ערומים בשורות, בינהם עצי פרי מלאכותיים.

אני מתכרבלת עם הגיבור במיטת הורי, והוא נרדם אחרי עשר דקות של התהפכויות.
גם אני.
צלצול הטלפון אחרי שעה מעיר אותי, מחזיר אותי הביתה, אל בנזוגי הממתין.

מסיימים סוף שבוע הפוך, שבו הלילה הוא היום והיום הוא הלילה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: