למה אני לא אכתוב סיפור אהבה.

בגיל שתיים עשרה התחלתי לקרוא מדע בדיוני, והסופר הראשון שלי היה אסימוב.
הרובוטים שלו כל כך הסעירו אותי, עד שהתחלתי לכתוב סיפור רובוטים בעצמי. 
אפוס, למעשה.
זה היה אמור להיות ספר מרתק, עמוס פיתולי עלילה, מסעות בזמן, מרדפים ורובוטים.
המון רובוטים.
כתבתי את הסיפור הזה במשך חודשים, והפסקתי אי שם בעמוד שלוש עשרה, בעיקר בשל חוסר זמן.
עברתי לסיפור רובוטים שני, ולאחר מכן לשלישי, ואז הבנתי את מה שמנסים ללמד כותבים מתחילים – אי אפשר לכתוב יצירות של מישהו אחר. אפשר לכתוב רק את עצמך.
ואני, כך גיליתי, לא יודעת לכתוב סיפורי רובוטים.
לא ניסיתי שוב לכתוב מדע בדיוני קשה בכוונה תחילה, ולאף סיפור שלי לא השתרבב ולו בדל רובוט. 

כבר שבועות מסתובב לי בראש סיפור אהבה. אני משתוקקת לכתוב אותו – הוא מקסים בעיני. הדמויות, הרקע – הכל מקורי וחדשני ולא נכתב מעולם. הבעיה היא שאין לי עלילה. זאת אומרת – שני אנשים שנפגשים זה לא מספיק לסיפור.  לכן אתמול בצהריים תכננתי לכתוב פוסט שכותרתו "דרושה עלילה", והתקציר שלו הוא שיש לי דמויות, יש לי רקע, אבל אין לי עלילה מספיק טובה לקפל את הכל בתוכה. תכננתי להוסיף קצת על הרהורי היצירה, תסכולי הכתיבה והנסיון לפרוץ את הציניות המוטבעת בי.
זה היה פוסט מוצלח מאד, לדעתי.

ואז התחלתי לקרוא את "אשתו של הנוסע בזמן."

(אזהרת ספוילרים מכאן ועד סוף הקטע)

ככה כותבים סיפור אהבה.
רגיש, עדין, מתקפל שוב ושוב, מדלג על פרטים, מסתובב בין נקודות מבט.
כואב.

קודם כל – לא הייתי בטוחה שזה באמת מדע בדיוני. בשביל שסיפור יהיה מד"ב, בעיני, המדע צריך להיות הציר העקרי שלו. בעיה מדעית חייבת לעמוד בבסיסו ולא להיות סתם קישוט לעלילה.
"רסיסים של כבוד", למשל, יכול היה להיות סיפור פנטזיה באותה מידה. צריך רק להחליף את הנפצרים בלחשים, את החלליות בסוסים מהירים, את הרופאים במכשפים, ואת הקיסר ב…..
טוב, הוא יכול להשאר קיסר.
הנקודה היא שבסיפור הזה המדע לא חשוב לעלילה (הוא כן נעשה קריטי ב"בריאר").

אצל אסימוב, לעומת זאת, לא ניתן להחליף את המדע בפנטזיה. הבסיס והפתרון הם בעיות מדעיות. יש לו סיפור שבו הבלש מגלה את זהות הרוצח רק על בסיס כמות קרינת השמש שמגיעה אל פלנטת הבית של הרוצח בהשוואה לקרינה במקום שבו בוצע הרצח.
יכולת חיזוי העתיד של הארי סלדון מפותחת כשילוב מתמטי-פסיכולוגי, והיא נתקלת בבעיות שעומדות בבסיס השיטה.
אי אפשר להחליף את הרובוטים באנשים תחת כישוף, אי אפשר להפוך את סוזן קלווין לקוסמת, ואם מישהו ינסה לגעת בפאוול ודונובן…
בקיצור – אם נוטלים את המדע מסיפורי אסימוב נשארים בלי סיפור בכלל. 

אז – האם "אשתו" הוא סיפור מדע בדיוני?
לא.
כמובן שלא.
נסיעה בזמן לא מספיקה כדי להפוך את הסיפור למדע בדיוני. 
נניח שמכשפה רעה הטילה לחש על הזוג ומנעה מהם להפגש עד גיל 20 של קלייר.
ונניח שהרופא הוא קוסם שמנסה להתיר את הקללה.
אפשר להוריד את כל השטויות לגבי אפילפסיה ואא"ג, למחוק את החלקים של התרופות, והסיפור לא יפגע מכך בכלל.

כי זה סיפור אהבה, ואהבה היא הציר הראשי שלו. 
וככזה – הוא נפלא. 

ניפינגר יוצרת הקבלה בין האבא האלכוהוליסט הנעדר של הנרי לבין ההעדרויות הממשיות שלו מחיי אשתו ובתו. היא משווה בין השיר שלוסיל כותבת לבתה לבין התמונה שקלייר מציירת לאלבה.
היא לא טורחת להסביר הכל, ולא צריך להסביר. חלק מהיופי בסיפור הוא בפערים שבתוכו. בחוסר הידע. (אפילו שעדיין אני רוצה לדעת מתי אלישיה ראתה את הנרי ערום בפעם הראשונה, ומה הלן אמרה לו בחתונה). 

הסיפור רווי בקטעים מרפרפים, כאשר החיים שלהם משיקים, והפערים בינהם מודגשים על ידי עדינות הרגע.
יום ההולדת השמונה עשרה של קלייר, כאשר הנרי קרוב לסוף חייו, והיא רק מתחילה אותם.
יום ההולדת הארבעים ושלושה של הנרי, כאשר הוא כבר יודע כיצד חייו יסתיימו, אך היא עדיין לא. 
הבדיחה של קימי בחתונה שהופכת למציאות כאשר קלייר נכנסת להריון.
וכמובן, תחושת האחדות של הנרי ואלבה, כאשר מספר הנוסעים בזמן מכפיל את עצמו אחרי הלידה שלה, בניגוד לאומללות המתעצמת של קלייר, שקיבלה כל מה שרצתה, אך נשארה לבד.

ניר יניב אמר שכאשר קוראים משהו שנהנים ממנו צריך לנתח אותו, להבין ממה בדיוק נהנינו, ואז להשליך מכך על הכתיבה שלנו. 
ניסיתי, באמת.
הדיאלוגים בספר לא משהו, התיאורים לוקים בחסר, ההורים סטראוטיפים.
אבל המכלול מושלם.
ואני לא מסוגלת לעשות משהו דומה.

אז הנה ההשלכה על הכתיבה שלי – 
את האזהרה קיבלתי הפעם מראש – אני לא אכתוב סיפור אהבה כי עשו את זה לפני, וטוב יותר. 

לכו לקרוא – ספר נפלא עד דמעות.

מודעות פרסומת

6 responses to this post.

  1. אשתו של הנוסע בזמן הוא נכון לשנה וחצי האחרונות הספר האה
    נאלצתי להפעיל לחץ בלתי הגיוני על ליאת כדי לעשות לו מועדון קריאה.
    אני מסכימה עם רוב מה שאמרת, מלבד העובדה שהספר אינו מד"ב. אני מבינה את הטיעון שלך (בטח עוד נדבר/נתווכח על זה במועדון), אבל אני גם חושבת שגם לגבי הסיפור הזה, ההוצאה של המדע הבדיוני מתוכו היתה מעקרת אותו והופכת אותו ללא-סיפור. האהבה מתחילה, משתנה ונגמרת בזכות המחלה של הנרי. והמחלה של הנרי היא שיוצרת את הסיפור.
    מה שאני חולקת עליו במפורש הוא כביכול חוסר היכולת שלך לכתוב סיפור אהבה כי מישהו עשה את זה לפנייך וטוב יותר. יש הבדל בין להיות מודעת למגבלות שלך ובין להימנע לחלוטין מכתיבה בגלל שמישהו אחר עשה את זה טוב יותר. פעם כל קריאה של סיפור ממש טוב היתה מעוררת בי רגשות קנאה ותחרותיות, עד כדי כך שלתקופה מסויימת הפסקתי לקרוא רק כדי לא לדעת שיש כותבים יותר טובים ממני. זה היה לפני שמונה שנים, בערך. היום השלמתי עם זה שאני לעולם לא אצור סיפור שלם ומושלם כמו זה של אודרי ניפנגר. אבל אני כותבת סיפורי אהבה, מתוך ידיעה שיום אחד אהיה מספיק טובה בפני עצמי כדי לפרסם גם ספר.
    מדע בדיוני קשה, למשל, אני לא כותבת. אני בקושי כותבת מדע בדיוני בכלל (ולצערי הרב, הלוואי שיכולתי). גם פנטסיה קלאסית אני בקושי כותבת (וגם לצערי – נקודה שבה אני מקנאה מאוד ביעל, כי אני חושבת שרק פנטסיה קלאסית מסוגלת לסחוף קורא לתוכה לחלוטין, והיא עושה את זה כל כך טוב). הסיפורים שלי הם כמעט רק סיפור אהבה המתרחשים ברקע של פנטסיה אורבנית.

    להגיב

    • בקצרה כי גם אני עלגת עכשיו…

      קודם כל, את כותבת סיפורי אהבה נפלאים, אבל אצלך הציר המרכזי הוא לא האהבה.
      קחי את "אשתו". עכשיו תוציאי משם את האהבה בינהם – נשארת עם כלום.
      ברור שהנסיעה בזמן היא חלק מהענין, אבל המוקד הוא האהבה, לא הנסיעה.
      קלייר היא מוקד עולמו, בגלל זה הוא חוזר אליה שוב ושוב, יותר מכל מקום אחר שאליו הוא חוזר בנסיעות.
      קחי את שתילי יער, תוציאי משם את "המחלה" – הדריאדות שנגזר עליהן לחזור ליער בסופו של כל קטע.
      מה קיבלת?
      שום כלום. אין סיפור.
      תוציאי את האהבה – הסיפור ינזק, אבל עדיין יהיה שם סיפור.
      למה אני מתכוונת?
      האהבה חשובה בסיפורים שלך, במורדת, בשתילי יער, בטבע דומם (נו, את מכירה אותם יותר טוב ממני), אבל היא תוספת לעלילה המרכזית, לא העלילה בפני עצמה.
      ב"אשתו" הסיפור הוא על האהבה שלהם, לא על המחלה שלו.
      המחלה היא הרקע, האהבה היא העיקר.
      טוב, בואי ננסה עם 'סחרור', כי אני יודעת שקראת אותו.
      תוציאי מהסיפור את דיאן.
      מה קרה?
      טיילר עדיין רכיכה, עדיין משתרך אחרי ג'ייסון, אבל אולי קצת פחות בהמי כלפי הנשים שאיתו.
      ג'ייסון כמעט ולא מושפע.
      אידי וקרול לא משתנים.
      בקיצור – הסיפור לא סובל אם מוציאים משם את האהבה המרכזית שבו.
      קחי את מלחמה למען האלונים.
      תשמיטי את היחסים בין אדי לפוקה, תשאירי רק את הרמיזות המיניות בלי האהבה שמתפתחת בינהם מאוחר יותר.
      מה קרה?
      כלום.
      הסיפור לא סובל מההשמטה הזו מכיוון שהאהבה היא לא הציר המרכזי בסיפור. מניעי הפעולה של אדי אפילו לא משתנים מכיוון שהיא הציעה את הקרב האחרון למכלת החושך בגלל נקמה על מוות של חבר טוב, לא מאהבה.
      אל תביני אותי לא נכון – אני לא אומרת שהיחסים בין הדמויות לא חשובים. לא הייתי רוצה לקרוא ספר שבו יש רק עלילה נטולת יחסים רגשיים.
      אבל "אשתו" הוא הספר הראשון הזכור לי שהאהבה היא המרכז של הסיפור (לא כולל רומנים רומנטים למינהם), ובלעדיה אין בכלל סיפור.
      אין עלילה.
      ועכשיו לגבי –
      אני יכולה לכתוב סיפור שבו שתי הדמויות הראשיות תתאהבנה, אבל אני לא מסוגלת לכתוב כמו ניפינגר – סיפור שהוא על אהבה בלבד.
      זו התפכחות, לא רפיון ידיים. אני לא יכולה לכתוב כמו אסימוב, אני לא יכולה לכתוב כמו וונגוט ואני לא יכולה לכתוב כמו ניפינגר.
      אני יכולה לכתוב רק כמו עצמי, ועם השנים אני מגלה למה הכוונה.
      לילה טוב, יקרה.

      להגיב

  2. ושורת הכותרת היתה
    "הספר האהוב עליי".
    וסליחה על העילגות הכללית. זה מה שקורה כשאני לא ישנה מספיק.

    להגיב

  3. אני קוראת עכשיו את הספר פעם שניה, ובאנגלית. אין לי כוח להגיב על הכל כרגע, אבל הייתי חייבת לציין שזה הספר הכי יפה בעולם.
    כל כך קשה לי לקרוא את העמודים האחרונים. הם שוברים את לבי. זה ספר שגורם לך לרצות לקחת את כל מי שיקר לך, לעטוף אותו בכל דבר שאפשר כדי להגן עליו, ולשמור אותו קרוב עד כמה שאפשר.

    להגיב

    • נכון….ככה בדיוק –
      זה ספר שגורם לך לרצות לקחת את כל מי שיקר לך, לעטוף אותו בכל דבר שאפשר כדי להגן עליו, ולשמור אותו קרוב עד כמה שאפשר

      להגיב

  4. […] אווווה…. (שלולית מאוהבת). הנה ביקורת מפורטת יותר, בבלוג זה ממש. […]

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: