יום ראשון

"אני לא רוצה ללכת לגן."
הוא לא מתמרד, הוא לא בוכה, הוא קובע עובדה. הוא לא רוצה ללכת לגן.
הוא רוצה להשאר בבית איתי, או ללכת איתי לעבודה. אלה שתי האפשרויות מבחינתו.
אני בולעת את "אבל כיף לך בגן", וגם את "אבל יש שם המון צעצועים שאין בבית", ואפילו את "אתה הולך לגן וזהו."
אני מלטפת את הראש הקטן וחוזרת על המשפטים הרגילים – אמא צריכה ללכת לעבודה, הגיבור הקטן שלי לא יכול לבוא איתי, ולכן הוא הולך לגן.
אחותי מגיעה לתת לנו הסעה עד לגן, והויכוח נזנח. הוא מרוצה – אוכל במהירות את ארוחת הבוקר כדי להספיק להראות לדודה ט' את כל כל הצעצועים החדשים.
מגיעים לפני שהגננת מדליקה את האור, הילד מושך את אחותי אל השטיח ומתיישב איתה לשחק בחלקי קוביות מגנטים. אני מדברת עם הגננת משכימת הקום, עוזרת להוריד את הכסאת הקטנים, נושמת.
נושמת הרבה, את האוויר של גן שילדים עדיין לא מילאו אותו.
מגיע הזמן ללכת – הגיבור נצמד אלי, מחבק אותי בחזקה, "אמא אני לא רוצה להיות כאן לבד."
לבד מבחינתו לא תלוי בכמות הילדים סביב – רק בנוכחותי או בחסרוני.
הגננת מציעה משחק אחר, והוא עובר אליו, מאפשר לי לצאת מבלי להתגנב.

היום עובר. מוזר לעבוד מהבית. אפשר לעשות הפסקות כאשר רוצים, אבל אני כבר יודעת שיותר מדי עבודה תשאר לשעות הלילה הקטנות.

מגיעה לקחת אותו מהצהרון, ולא מוצאת אותו.
רגע של בהלה, ואז אני ילד בגודל הנכון, לבוש בבגדים שהגיבור שלי לבש בבוקר, ראשו עטוי בקסדת פלסטיק מלאה, והוא באמצע משחק משותף עם ילדה אחרת.
"הוא לא אכל צהריים", מדווחת המשגיחה של הצהרון, "אבל אחר כך הוא הסכים לאכול פיתה עם חומוס."
מרד האוכל מוכר לי, ואני נשמעת לעצתה של חברה טובה – אני עוזבת את זה. אם הוא רעב, הוא יאכל בבית.

"אמא!" הוא מגלה אותי, ומוריד את הקסדה. בשער פרוע ועיניים נוצצות הוא רץ להביא את הנעליים, את התיק, וכאשר הוא מוכן אנחנו יוצאים. הוא מנופף לכל שאר הילדים, למשגיחה, לנערה שעוזרת לשמור עליהם.
"במה שיחקת?"
"באמיצים," הוא מסביר, "ואני הייתי הכי אמיץ, ואדר, זאת הילדה בחולצה האדומה (הוא מסביר לי, כי אני לא יודעת), היא בנתה בית, ולא הסכימה שאני אכנס, אבל אחר כך…."
הנסיעה טובעת ברצף המילים, עד שהעייפות משתיקה אותו.
מגיעים הביתה, חולצים נעליים, אוכלים קצת, מתכרבלים. הוא נרדם עלי בשש בערב, ומתעורר רק באחת עשרה בלילה לאכול פתיתים ועוף. אחר כך הוא חוזר למיטה עם אבא שלו וישן עד הבוקר.

מה עשית בגן היום, ילד מתוק שלי?
התרגלתי.
קצת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: