ליקוי חמה מלא, תורכיה

צהריים, השמש במרום.

קר לנו.

השמים והים כחולים, האופק מסביב בגווני שקיעה.

"עוד דקה!" מישהו צועק.

אני אוחזת את התינוק, ורצה לשמיכה – שכחתי את המשקפיים המיוחדים.
אני עומדת ליד בעלי, מספיקה לקלוט סהר דק בשמים, הולך וקטן.
התנועה כבר איננה איטית.

הגיבור מתכרבל עם המוצץ. הוא מסתכל אלי.

בעין בלתי מזוינת רואים חרמש במקום עיגול, משהו מוזר קורה לשמש.

"אני לא בטוח שאצליח לצלם את זה, כי אני הולך להסתכל רק על השמש." מילים אחרונות למצלמה.

"רואים את נוגה!"

קר לי כל כך.

חושך.

בעשרים ושמונה השנים האחרונות בכל בוקר השמש זרחה ושקעה, ובכל רגע יכולתי להביט למעלה ולראות אותה שם – עיגול בוהק ומסנוור שמשאיר כתמים מהבהבהים על העפעפיים העצומות.

אין ועטרה.

אין שחור ועגול, וסביבו עטרה בוהקת, כתר יהלומים לוהב, מתפרץ אל הריק הכחול.

שאגות שמחה ומחיאות כפיים דועכות במהירות. אושר וחרדה מהולים עד כי לא ניתן להפרידם.
שקט מקיף אותי. נדמה כי אפילו הגלים אינם נעים עוד.

שמש ערומה משקיפה עלי ממרום, ולראשונה אני יכולה להביט בה חזרה.

קשתות אור מתנפצות אל העיגול השחור, מקיפות אותו, רוקדות אל השמיים.

גלגל מבהיק ובטבורו חושך.

ובאחת, קרן ראשונה נגלית.
השמש חוזרת, מופיעה במלוא הדרה הקורן.

אני נזכרת באזהרה ומביטה דרך המשקפיים השחורים – סהר דק וחוור, לבן ונפלא.

מחיאות כפיים נוספות, זעקות אושר, מצלמות מתקתקות.
האסטרונומים, אנשי הרציונל, מאושרים כילידים אשר חשבו שהשמש נבלעת על ידי דרקון ענק.

אני שומעת ציפורים.

הגיבור מחייך ואומר – "שמש כתום חזר!"

שלוש דקות וחמישים ואחת שניות על שפת הים בסידה, תורכיה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: