התחלה חדשה

"בעצם…טוב לי שאת בבית. זה בסדר?"
הוא מסתובב אלי ומחייך. נבוך קצת – לא מתאים לו להיות אנוכי.
אנחנו ביחד יותר משתים עשרה שנים. הוא היה בטירונות ואני בתיכון. אחר כך שנינו היינו באנגליה, ואז בטכניון, ואז מתחת לחופה, ועכשיו – באותה מיטה, הילד שלנו ממלמל בשקט על קנגורואים בחלום.
הוא עדיין מחייך.
אני משועשעת.
בתקופת הבחינות הראשונה הוא הקריא לי את הסילבוס של מקצועות אחרים, כדי לעודד אותי. אחרי שעברנו למרכז הוא היה קם איתי לפנות בוקר ומסיע אותי בכל בוקר לתחנת הרכבת כדי שאגיע ללימודים.
הוא גם הכין לי קפה כל בוקר.

בשנה האחרונה הוא חזר מהעבודה מוקדם חמישים ושלוש פעמים כדי לקחת את הגיבור מהגן, להכין לו ארוחת ערב, לשחק איתו, להפשיר לו חלב, להשכיב אתו לישון, לחבק אותו בלילה, להעיר אותו בבוקר, לקחת אותו שוב לגן וליסוע לעבודה באיחור.
הוא דחה פגישות כדי שיתאימו ללוח התורנויות שלי.
הוא עודד אותי ללכת לטיפולי שיאצו, לדיקור סיני ולנטורופתית – כדי שארגיש טוב יותר.
הוא אפילו הסכים לאכול פנקייקים מחיטה מלאה ומים כאשר אסרו עלי לאכול מוצרי חלב או קמח לבן.
הוא גם הכין לי תה צמחים כל בוקר.

הוא אוהב אותי בגלל כל מה שאני, ולמרות הכל.

ואתמול הוא שכב במיטה והיה נבוך כי טוב לו שאני בבית….

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: