גרניום

הגרניום שלנו נובל. העברנו אותו לחלון דרומי, ושכחתי להשקות אותו, והוא נובל.
קשה להרוג גרניום.
זה צמח אמיץ, אבל אפילו הוא לא שורד ללא מים וחום.

אצבעות אוחזות את העט שלי כמכחול.
הן כותבות "את הרופאה"…מתקנות…"את הרופא והמראיינת הטובה מכלם".
בגאווה הוא מושיט לי את הנייר – "את רואה? אולי אני סנילי אבל את זה אני לא יכול לשכוח!"
ואני לא מעירה לו שחסרה ה', או שהכתב מצטמצם לקראת סוף המשפט, נשמט מבין השורות.
מציינת V קטן וממשיכה למשימה באה.

הוא היה מורה למתמטיקה. הוא לימד כמה ממנהלי המחלקות בבית החולים הזה, כך סיפר לי ב ח' וע' גרוניות. "עד היום הם קוראים לי 'המורה'" הוא שוחק – "לא מעזים לקרוא לי בשמי הפרטי…"
אצבעות חזקות יש לו – כפופות למרותו כבר עשרות שנים. קולו רועם, ממלא את החדר בסיפורים נוטפי עסיס על מבחנים, על ילדיו, על עצמו.
זקנו לבן וסבוך, מזכיר את איורי אליהו הנביא מספרי ילדותי.

אבל אליהו הוביל עם שלם לקרב, ואילו הוא לא מסוגל להזכר מה התאריך, או בשם העיר בה אנו נמצאים. הוא ענה על 18 מתוך 30 שאלות. לפני שנים פגשתי אישה שענתה רק על 12 שאלות, והיא כבר נסוגה לשפת ילדותה ולא ידעה את שם ביתה הבכורה.

נפשו בוהקת – זוהרת לעומת הנשיה המתקרבת.
הוא רואה את התהום, אך מסרב להכנע. ממציא סימנים ורמזים אשר מנהלים את חייו – "יורד גשם בחוץ, משמע שחורף כעת." וגם – "בכל בוקר כאשר אני הולך למכולת אני חוצה את רחוב הרצל. שם אני גר! במספר 60".

ואין דבר, אין אף לא דבר אחד אשר יכול לגרום לי להגיד לו שהחשיכה ממנה הוא ירא כבר עוטפת אותו.
שהרי – הוא לא יזכור זאת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: