הרהורים בתורנות שקטה

הבעיה היא בכלל לא החולה הראשון שמת בתורנות.
גם לא השני.
אני זוכרת היטב את החולה הראשונה שמתה. את המבט על פניה של המטפלת הפיליפינית. קרועה ובוכיה, מציצה מאחורי גבי אל מכשיר האק"ג – אולי בכל זאת יש עוד פעימה של חיים בגוף שנשם אתמול.
אני זוכרת גם החולה השניה – עוד חלל במלחמה בין בני האדם לחיידקים. כאשר האנטיביוטיקה כושלת, והגוף מותש מכדי להמשיך.
והחולה השלישי – לאחר שבץ דימומי שהותיר מאחורי קליפת בשר נושמת. ודי.
הוא נפטר לאחר שבועיים.
והרביעי – כבר לא ידעתי מה היה לו. אני רק זוכרת את הדימומים התת עוריים – בכל מקום שלחצתי העור נבקע. גלדים כיסו את הנפש.

אני לא זוכרת את החולה החמישי.
אני אפילו לא זוכרת ממה הוא מת.
אני רק זוכרת את ההליכה במסדרון הארוך, עם מכשיר האק"ג.
רעש הגלגלים על המרצפות.
מלאך המוות לפני, ואני מאחוריו, מקבעת את המוות בנפש האדם.
רעש הגלגלים.
לא מצליחה להזכר בשמו, בהבעת המוות, לא מצליחה להזכר בריח.
מצליחה לזכור רק את רעש הגלגלים במחלקה הריקה.

והיום – עוד מוות.
אני כבר לא סופרת. החולה השמיני? העשירי? המאה?
הבעל, בעדינות מופלאה, כיסה את פני בת זוגו מזה שישים שנים בסדין צבעוני של בית חולים. עיניו דמעו, אך ידו איתנה. נפרד ממנה בהבעה אחרונה של אהבה.

לא היה ניתן להציל אף אחד מהם.
אין מעשי גבורה במחלקות הפנימיות. אנו לא נלחמים על חיי האנשים, רק על המוות.
ללא כאב.
בשקט.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: